גלים של אור בתוך ים של עצב
בשקיעת השמש חזרתי הביתה, מעכשיו הכל
בשבילי עצוב, אפילו הדבר שאני הכי אוהבת לעשותו.
מאז שאבא מת בתאונת דרכים, הכל לא שווה כלום.
אפילו החיים שלי. אמא אומרת לי תמיד:
"גם אני עצובה, לתקופה הזאת אני ממש מבינה אותך,
אבל בקרוב כדאי לך לשכוח זאת. כמובן שנזכור אותו,
ונשב שבעה (כל המצוות הללו) בטח שכן,
אל תחשבי שלא ,אך בקרוב מאד כדאי לך לשכוח זאת",
אמרה אמא .הפעם שתינו בכינו, הרגשנו חולשה.
לאחר כמה דקות של בכי, אמרה לי "לילה טוב",
והלכה לחדרה.
אני מאד אהבתי לשחק עם אבא, עשינו ביחד כיף חיים
ובתור ילדה, אהבתי מאד ללכת לבית-הספר. אך הפעם,
למחרת, ביקשתי מאימי, חד פעמי, לא ללכת לבית הספר.
רציתי ללכת לצריף ולחפש זיכרונות מאבא. אמא הרשתה לי.
התלבשתי ,צחצחתי את שיני, ויצאתי החוצה.
למדתי משהו חשוב מאד: "צריך לכבד דברים חשובים,
אבל לא צריך לאבד את החיים בגללם".

קרן