העצות בעמוד זה נכתבו ע"י אור מבורך , מנהלת המדור הקודמת

שלום ילדים, הפעם עניתי על תשע-עשרה שאלות, אז שכל אחד יבדוק טוב טוב אם יש תשובה שעונה על השאלה שלו.

שלום,אני יוליה.
יש לי בעיה, שאולי כבר שאלו אותך. למה חייבים להיות ילדים מוכים? זה בא מהאמא, או שפשוט לא אוהבים אותנו? ההורים שלי מכים אותי עם חגורה. ויש לי גם תחושות בטן, שמודיעות על משהו רע וזה מוסיף כאב!
למה?
יוליה

יוליה יקרה.
עצוב לי לשמוע על הסבל שאת עוברת בתוך ביתך, המקום שאמור להגן עלייך ולעטוף אותך בביטחון. לפני שאמליץ לך מה לעשות, אתייחס לשאלה ששאלת. את שואלת מדוע חייבים להיות ילדים מוכים, והאם זה בגלל שההורים לא אוהבים את ילדיהם. זו שאלה טובה, והלוואי שהייתה לנו תשובה ברורה עליה. אבל בכל זאת חשוב שנבין משהו לגבי תופעה של אלימות במשפחה. הורים שמכים את ילדיהם, בדר"כ לא עושים זאת מתוך כוונה לפגוע בילדים, ולמרות זאת הם פוגעים בהם בצורה שאין לתאר. הורים שמגיעים למצב של אלימות כלפי האנשים שהם אוהבים, מגיעים לכך בדר"כ מתוך מצוקה נפשית שהם נתונים בה. יש מקרים שבהם הורים כאלו היו בעצמם ילדים-מוכים, ועברו סבל רב בבתיהם, כאשר היו צעירים. כל הורים, גם הורים מכים, אוהבים את ילדיהם. לפעמים הורים מכים גם טוענים שהם אוהבים את ילדיהם, והם מכים אותם על מנת לדאוג לחינוך שלהם. במדינה שלנו כיום, שימוש באלימות בין הורים לילדיהם אסור מבחינה חוקית,. אלימות כלפי הילדים נחשבת לעבירה פלילית חמורה, גם אם ההורים טוענים שזה מתוך דאגה לחינוך. יוליה מקסימה, אני מאמינה שהורייך אכן אוהבים אותך, אבל טועים טעות חמורה בכך שהם משתמשים באלימות. הטעות הזו פוגעת בך ועלולה להשאיר לך צלקת בנפש. לכן אני מבקשת ממך להבין קודם כל שאת לא אשמה במה שעובר עלייך, ושעלייך לקבל עזרה מבחוץ. כיום יש שיטות שונות לטיפול בבעיית אלימות במשפחה, ולא כולן כוללות הרחקה של הילדים מהוריהן. לפעמים טיפול משפחתי ומעקב יכול לעזור לנצח את האלימות במשפחה. יוליה יקרה, אני ממליצה לך ואפילו מבקשת ממך לפנות בהקדם לגורם חיצוני שמוסמך לטפל במקרים כאלו. את לא חייבת לספר להורייך שפנית לגורם חיצוני. אתן לך רשימה של אפשרויות, תבחרי אחת מהן:
א. לדבר עם העובדת סוציאלית של בית הספר או של מקום המגורים שלך. את יכולה גם לחייג לטלפון אחת-אפס-שש, שזהו המשפר של העירייה של מקום מגורייך, ומהם תבקשי את הטלפון של העובדת הסוציאלית. אל תתביישי! זו זכותך, וכך את מגנה על משפחתך!
ב. להתקשר למספר-חירום של ער"ן, שם עזרו לך ויפנו אותך לגורמים מוסמכים: אחת-שתיים-אפס-אחת
ג. להתקשר לקו חירום ארצי למניעת אלימות במשפחה, שמספרו

ד. להתקשר ל"אגודה להגנת הילד- אל"י" שמספרה:

שלום אור!
רציתי להגיד לך קודם כול שאת מקסימה וכול הכבוד שאת עוזרת ככה לילדים!
ודבר שני- יש לי בעיה.
אני בת שלוש עשרה וחוויתי דברים שילדים רגילים בגילי בדרך כלל לא חווים.
כבר חוויתי אלימות במשפחה (אבא הרביץ מספר פעמים לאימא), סכסוך משפחתי בין שני הצדדים שאני ואחי היינו מאוד מעורבים בו ורק סבלנו מזה, אבא שלי עזב את הבית מספר פעמים, ואפילו הרחיקו אותו מהבית לחמש עשרה יום והוא הוזמן לחקירה במשטרה! אני יודעת שיש המון ילדים שההורים שלהם עוזבים את הבית אבל את לא יודעת כמה כואב זה! אני זוכרת את הרגע שאבא שלי עזב את הבית וכמה בכיתי! אחרי כמה ימים דיברתי איתו בטלפון והוא אמר לי "מחר אני אבוא ואביא לך ולאחיך הפתעות" ואז פשוט נשברתי והתחלתי לבכות. זה היה כל כך כואב שהוא לבקר בבית שלו! הרי לפני כמה ימים הוא ישן בבית הזה! זה בלתי נתפס כמה זה כואב ועצוב! ההורים שלי רבו כול כך הרבה פעמים מסיבה שאני מעדיפה לא לכתוב כי זה סיפור ממש ארוך ואני יודעת שיש מקרים יותר גרועים מזה ויותר חמורים אבל אני מרגישה פתאום כול כך בודדה ועצובה למרות שאבא שלי חזר הביתה מזמן והסכסוך נפתר והאלימות נפסקה. זה נראה כאילו כול הבעיות שלי נפתרו אבל זה כול כך לא נכון!
אני לא יכולה להגדיר איך אני מרגישה וכשאני מנסה לחפש איזה בעיות בעצם יש לי עכשיו אני לא מוצאת אבל אני מרגישה בודדה ועצובה.
לא מזמן רבתי בענק עם החברה הכי טובה שלי לשעבר ואחרי שהייתי בערך מלכת הכיתה, היא תפסה את המקום הזה. בעצם, זה לא ממש נכון להגיד שהיא מלכת הכיתה עכשיו אבל יש לה ידידים וחברות שפעם היו שלי והיא הפכה למאוד מקובלת! אני לא יודעת איך היא עשתה את זה וכנראה שהמעמד שלי מאוד ירד. זה נורא מעציב אותי!
אור, בבקשה תעזרי לי תגידי לי מה לעשות? אני כול הזמן נזכרת במה שהיה בעבר במשפחה. וכמו שאמרתי המצב החברתי שלי עכשיו מאוד מעציב ומדכא אותי!
אני יותר שזה קצת מסובך לעזור לי אבל תנסי, בבקשה!
באהבה ענקית,
סתם אחת...

"סתם אחת" יקרה.
קראתי את מכתבך והתרגשתי מאוד משתי סיבות: דבר ראשון טוב לשמוע על מקרים של אלימות במשפחה שהסתיימו בסוף טוב ושהמשפחה חזרה להיות שלמה ללא אלימות. דבר שני - מצאתי שאת נערה רגישה בצורה יוצאת דופן, שחווה רגשות מאוד עמוקים כלפי המשפחה שלה, ולדעתי כאן נעוץ המפתח להתגברות שלך על המשבר. אני לא חושבת שראוי לך השם "סתם אחת", כי את דווקא עושה רושם של אישיות נדירה. מיד אסביר למה כוונתי, אבל קודם כל אני ממליצה לך לקרוא את התשובה לשאלה של יוליה שמופיעה בדיוק כאן מעל השאלה שלך, משום שהיא עוסקת בנושא. וכעת לשאלתך. את שואלת איך להתגבר על המצב שאת נתונה בו, שבו את מרגישה בודדה ועצובה למרות שכאילו הבעיות נפתרו. קודם כל חשוב שתדעי שכל אחד עשוי להרגיש באיזשהו שלב במהלך חייו בודד ועצוב, גם אם לא תהיה לכך שום סיבה חיצונית. אבל במקרה שלך יש גם סיבה חיצונית לתחושותייך, ואם תהיי מודעת אליה, ייתכן שתוכלי להתגבר עליהן או להתמודד איתן טוב יותר. לדעתי הסיבה שאת חשה בדידות ועצבות, היא משום שהתקופה הקשה שעברה על משפחתך ערערה לך את הביטחון ביציבות המשפחה, וגרמה לך להבין ששום דבר לא מובן מאליו. את עברת אירועים לא פשוטים: היית עדה לאלימות מצד אביך כלפי אימך, ראית כיצד אביך מורחק מהבית, כשזה למעשה הבית שאמור להיות של כולכם ביחד, ראית כיצד אביך דואג לך ואוהב אותך ואת אחיך, גם כשאסור לו להתקרב אליכם, וזה נגע לך בלב במקום מאוד עמוק. אני חושבת שהמקרים הללו הראו לך שמושגים ברורים כמו "אהבה" ו "משפחה", הפכו להיות עבורך מוטלים בספק ולא מובנים מאליהם. פתאום הבנת שקשר יציב בין איש לאשתו אינו דבר שקורה מעצמו, ועלול להתערער. פתאום הבנת שייתכן שאביך יעשה טעויות חמורות, למרות שהוא אבא נפלא ולמרות שהוא אוהב אתכם כל כך. והחמור מכל- פתאום הבנת שייתכן שיום אחד תישארי לבד. וזו בדיוק הנקודה שחשוב שתבררי: למרות הקשיים שעברו על משפחתך, הורייך הוכיחו שהם מסוגלים להתגבר ולהישאר יציבים אחרי הכל. זה דבר מדהים בעיניי. דבר נוסף- אביך הוכיח לך בהתנהגותו שגם אם יהיה מצב שהוא ייפרד מאימך, הוא עדיין ימשיך לדאוג לך ולאחיך, ולעולם לא יעזוב אתכם לבד. לדעתי, את יכולה לצאת דווקא מחוזקת מהסיפור הזה, ולהבין שאין שום קושי בעולם שיכול לפרק את האהבה שהורייך חשים כלפייך. את לא תישארי לבד, משום שהם ימשיכו לדאוג לך כל עוד הם כאן. אני מבינה שהסברים שכליים לא תמיד עוזרים, וייתכן שתמשיכי לחוש עצבות ובדידות. לכן אני ממליצה לך לנסות אולי להיעזר במישהו חיצוני שיסייע לך להתגבר על הפצע שבליבך. זו יכולה להיות חברה טובה או מורה, וזה יכולה להיות גם מישהי מקצועית כמו יועצת, פסיכולוגית או עובדת סוציאלית. אל תתביישי. זו זכותך. את עברת דברים שלימדו אותך שיעור רציני על החיים, ואני מאמינה שהרגישות שלך תדע לקחת את המסר של השיעור הזה למקום חיובי: ללמוד מהטעויות של ההורים ולא לחזור עליהן, לסלוח להורים למרות הכעס שיש לנו כלפיהם, ולדעת שעל כל משבר אפשר להתגבר בעזרת אהבה. אני מקווה שתמשיכי להיות רגישה, תרשי לעצמך לבכות ובסופו של דבר תתחזקי. אל תהססי לבקש עזרה, כי את ראויה לה. שיהיה לך רק טוב!

לאור שלום!
אני בת שלוש עשרה בכיתה ז' , ורציתי לספר לך על המקרה שלי:
אני כ"כ שונאת את אבא שלי! בחיים שלי לא שנאתי בן אדם ככה !
אפילו אם תגידי "לא , אין מצב, את אוהבת אותו, הוא אבא שלך" עדיין! אני כ"כ שונאת אותו הוא כל הזמן רק מקלל אותי, משפיל אותי והיום כשהייתה לנו אספת הורים הוא עוד שנייה נתן לי מכות, למה? בגלל שאני מפטפטת בשיעורים !אני כ"כ רוצה לא לגור איתו בבית ..סיפרתי על כך לאמי והיא שאלה אותי אם אני רוצה שהם יתגרשו. אני אמרתי לה שלא,.אבל בתוך תוכי ידעתי טוב מאוד שאני הכי רוצה שיתגרשו, זה פתרון לכך שיותר לא נתראה וזה הדבר שאני הכי רוצה ! אמרתי לאמא שלי שאני מעדיפה להיות בפנימייה אבל היא התחילה לבכות וסיפרה לי שהיא הייתה בפנימייה וזה לא מקום נעים כ"כ . בחיים שלי לא הרגשתי כזה רגש לאמא שלי, את אמא שלי אני אוהבת הכי בעולם ! והמשפט אמא יש רק אחת תפור עלייה ! כי היא יודעת להיות טובה ורעה שצריך ! אני כ"כ מבולבלת. תגידי לי מה לעשות ? תסבירי לי מה אני יכולה לעשות בשביל לא לחיות עם אבי יותר, זה חשוב.
תודה רבה רבה
חסויה

חסויה מתוקה.
מהמכתב שלך עולה שאת חיה בבית לא פשוט, עם מתח מאוד חמור בינך לבין אביך. למרות זאת, את נערה מורכבת שיודעת שלפעמים גם ההורים צריכים להיות "רעים" כשצריך, ושזה מעיד על אהבה. (כפי שאת מתארת את אימך). אני מבינה שעם אביך המצב הוא לא כזה, והוא כבר מזמן עבר את הגבול שבין להיות "רע" כשצריך, לבין לפגוע בך ולהשפיל אותך. את מתארת תחושות מאוד חמורות כלפיי אביך, ואפילו מביעה משאלה לא לראות אותו יותר ולא לחיות איתו באותו בית. אני לא יודעת אם כתבת את הדברים מתוך כעס גדול ואחר כך התחרטת והרגשת שזה לא כל כך חמור, או שאולי את באמת מרגישה שהפיתרון האמיתי עבורכם הוא לא לחיות באותו בית, ולכן קודם כל אני מציעה לך לברר עם עצמך: האם את באמת "שונאת" את אביך? האם את לא מרגישה שהוא אוהב אותך, ולא מוצאת בעצמך מקום שאוהב אותו ורוצה להיות לצידו? האם את מרגישה שהדבר העיקרי שהוא עושה זה רק פוגע בך? אם התשובה לכל השאלות הללו היא כן, אז מיד אייעץ לך מה לעשות בנידון. אבל אם את מרגישה שייתכן שקצת נסחפת ברגשות הכעס והגזמת, וכעת את מרגישה מפויסת יותר כלפיו, אז אני מציעה שתנסי ליזום איתו שיחה כנה מלב אל לב ותספרי לו מה את מרגישה. הסבירי לו שאת אוהבת אותו ודואגת לו, אך מרגישה שלפעמים הוא פוגע בך מבלי להתחשב בך. ייתכן והשיחה הזו תגלה לך צדדים נפלאים אצלו שעוד לא הספקת לגלות. וכעת לאפשרות השניה, שבה את בטוחה לחלוטין שיהיה לך טוב יותר לא לגור איתו באותו בית. ובכן, ברוב המקרים, כל עוד האבא לא מוגדר כמסוכן מבחינת החוק, אין לך ברירה אלא לחיות עם המתח עד שתגיעי לגיל בגרות ותוכלי לעזוב את הבית. אבל במקרה שלך, הבנתי שיש עוד גורם, והוא: היחסים בין אביך לבין אימך. אימך שאלה אותך אם את מעדיפה שהם יתגרשו, וזה מעיד אולי על קשר מעורער ממילא שיש לה עם אביך. יכולות להיות שתי אפשרויות: או שאימך בעצמה מעדיפה להתגרש מאביך, אבל לא מעזה לעשות זאת משום שהיא מפחדת לפגוע בך, או שהיא כלל לא מעוניינת להתגרש מאביך, ורק שאלה אותך כדי לבחון את תגובתך. עלייך לפנות אל אימך ולשאול אותה בכנות איזו מהאפשרויות היא הנכונה. אם את מגלה שאימך באמת מעוניינת להתגרש מאביך ולא עושה זאת רק בגללך, הסבירי לה שאת דווקא מעוניינת בגירושים הללו, משום שהם יקלו גם עלייך. בכל מקרה - אל תהיי פזיזה. את חייבת להיות אחראית ושקולה כשאת משוחחת על כך עם אימך, כדי לגלות בדיוק מהו הדבר שעדיף בשבילה (ולא רק בשבילך). בכל מקרה, אני מאחלת לך שתצליחי להתמודד עם המשבר, ולחיות באושר עם אימך וגם עם אביך! בהצלחה!

היי, אני בת חמש עשרה ויש לי חבר חודשיים וחצי. הוא רוצה לשכב איתי, אני לא יודעת מה אני רוצה, חברות מזהירות אותי ואומרות לי תשמרי על עצמך ולא בדיוק עוזרות לי בעניין. אני והחבר שלי לא מי יודע מה מסתדרים אני בכל זאת אני אוהבת אותו ואני מקווה מאוד שזה הדדי. וממה שאני הכי מפחדת זה שהוא יזרוק אותי אחרי שנשכב.
תודה- בתאל
נ.ב. אני בתולה

בתאל יקרה.
שאלת שאלה חשובה, וטוב לראות שאת מבינה שקיום יחסי מין זה נושא מורכב שצריך לחשוב עליו ולברר הרבה שאלות לגביו לפני שמתחילים. כשאנחנו בוחנים את הנושא של קיום יחסי מין עם בן זוג, חשוב שנשאל את עצמנו כמה שאלות. למשל:
1. מהי המשמעות של קיום יחסי מין עבורי? האם זה לכיף בלבד? או שיש לזה ביטוי עמוק יותר של אהבה כלפי האדם איתו אני עושה את זה?
2. מהי אהבה בעיניי? וכמה אהבות אמיתיות אני רוצה שיהיו לי במהלך חיי?
3. עם כמה אנשים אני מעוניין/ת לקיים יחסי מין במהלך חיי, האם זה עם כל מי שרק יראה לי שהוא מעוניין? או כל מי שיש לי קשר רגשי כלפיו? או שמא רק עם אדם אחד איתו אני מעוניינ/ת לחלוק את חיי ורק לו אני רוצה להתמסר?
4. האם לדעתי יחסי מין חייבים לבוא מתוך קשר רגשי שיש בו מחויבות? ואם כן- איזו מחויבות? מחויבות של חבר וחברה, או אולי מחויבות של בעל ואישה ?
5. כמה זמן אני מוכנ/ה להמתין עד שאמצא את האדם שראוי לזכות בדבר יקר כמו הגוף והנפש שלי? וכמה אנשים כאלה אני חושב/ת שקיימים בעולם עבורי? האם כדאי לי לחכות עד שאמצא, או להתפשר ולהתמסר למישהו שלא כל כך ראוי לי? יש עוד המון שאלות שאנו צריכים לשאול את עצמנו, ובמקרה שלך, יש עוד משהו חשוד שצריך לעורר את תשומת הלב שלך. את מציינת כמה עובדות לגבי הקשר שלכם:
1. אתם חברים בסך הכל חודשיים וחצי.
2. אתם לא כל כך מסתדרים.
3. למרות זאת חבר שלך מעוניין שתשכבו.
4. את רק "מקווה" שחבר שלך אוהב אותך, ולא בטוחה בכך.
5. את מפחדת שהוא יזרוק אותך אחרי שתשכבו.
אם מחברים את כל העובדות זו לזו, מגלים שאתם זוג בתחילת דרכו, שעדיין לא ביסס את הקשר שלו לקשר יציב וחזק שיכול לסבול גם מתחים ומריבות. אין ביניכם מספיק כנות כדי להודות אחד בפני השני על מה שאתם מרגישים. עובדה שאת לא יודעת אפילו מה חבר שלך מרגיש כלפייך, וחבר שלך לא יודע שאת חוששת מכל מיני דברים לגביו. וזה מה שמוביל אותי לדבר הכי חשוב: אם את מרגישה חששות שחבר שלך יזרוק אותך אחרי קיום יחסי מין, כנראה שאת חוששת שהוא מעוניין בך רק למטרות גופניות: לנצל אותך וללכת. לא בטוח שחבר שלך אכן כזה, אבל עצם העובדה שאת מפחדת מכך מראה שאת בשום אופן לא בטוחה לגביו ולא מכירה אותו מספיק כדי לסמוך עליו. אחד התנאים החשובים ביותר בקיום יחסי מין זה לסמוך על בן הזוג שהוא רוצה בטובתך. לצערי אצלכם זה לא המקרה, ולכן אני ממליצה לך לא להיכנס כרגע למערכת יחסי-מין, לבחון את המצב לעומק, ולזכור תמיד שאת עדיין צעירה, ושהעתיד לפנייך. ייתכן שהאחד שראוי לך, יפגוש אותך רק בעוד כמה שנים, ועד אז- שווה לחכות, למרות שזה קשה. שיהיה בהצלחה ובסבלנות!

שלום אור!
יש לי בעיה שמטרידה אותי כל הזמן. יש לי מחשבות מהעבר ותמיד לפעמים הן צצות לי בראש ואז הן מציקות לי ולפעמים אני מרגישה כאילו שאני חייבת לבכות. אנא תני לי תשובה בדחיפות
נועם

נועם חמודה.
אני מבינה שמחשבות מהעבר שלך גורמות לך להתרגשות, או לעצב, ולפעמים לבכי. לא הבנתי ממכתבך האם מדובר במחשבות רעות, בהן את נזכרת באירועים קשים שעברת, או שמדובר ב"סתם" מחשבות על העבר שלך, שמעוררות בך התרגשות. בכל מקרה, חשוב שתדעי שבכי זה דבר בריא מאוד. אני ממליצה לכל מי שמרגיש לפעמים צורך לבכות, לעשות זאת מבלי להתבייש, ולא לנסות לשמור את הדמעות בפנים. נועם מתוקה, רק את יודעת אם יש לך מטען על הלב שיושב שם ומציק לך. רק את יודעת אם עברת דברים קשים, או שהתמודדת עם תקופות קשות. לכן אני מציעה לך לאפשר לאדם קרוב לדעת את זה גם, ולפנות למישהו שאת סומכת עליו. לפעמים עוזר לפרוק את הרגשות שלנו בפני מישהו אחר. את יכולה לפנות לחברה טובה, למורה שאת סומכת עליה, ליועצת של ביה"ס, ואפילו למישהו מהמשפחה שלך, כמו אחים גדולים או הורים.אני מקווה שתצליחי להתמודד עם כל המחשבות, ותאפשרי לעצמך להתרגש ולבכות כשהן באות. בהצלחה!

שלום...
שמי לידור ואני בת שלוש עשרה בכיתה ז'. עוד מעט ניגמר הלימודים, לא עוד הרבה אני עליתי לתיכון והתקלקלתי קצת אני מודה .ועכשיו לא נישאר עוד הרבה. אני אגיד לך למה אני חושבת שהתקלקלתי...
ניסתי לעשן...ועכשיו אני לא מתקרבת לזה וכמובן רק סיגריות! ובכלל לא למדתי כל השנה לא למדתי. ביסודי למדתי בבית ספר דתי שבו הייתי ילדה טובה שם אף אחד לא עישן שם כמעט כולם למדו. וכשהגעתי לתיכון קצת התקלקלתי .לפני שבוע בערך המנהלת שכבה הודיעה לי שאם אני לא יתחיל ללמוד, ולא אקח את עצמי בידיים, אני אשאר כיתה. קודם כל התחלתי להיכנס לכל שיעורים! היות בשקט בשיעור, העתיק מהלוח זה גם וקצת להשתתף. אני מנסה ללמוד, אבל זה קצת קשה בפעם אחת. לא מתאים לי להיות חרשנית אבל אני מנסה באמת ללמוד... וזה קצת קשה לי, ועוד מעט ניגמר הלימודים אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני רוצה לעלות לכיתה ח'. אבל לא תמיד אני מצליחה ללמוד.
תכתבי לי תגובה
תודה מראש
לידור

לידור נפלאה.
התרגשתי לקרוא את מכתבך. עולה ממנו שאת נערה מקסימה, כנה, עם המון טוב בפנים שרק מחכה לצאת החוצה, ושאת באמת רוצה להמשיך בדרך הנכונה, רק שקשה לך לפעמים. אני מאמינה לך. רואים שיש לך רצון גדול, אבל יש כמה מכשולים שמפריעים לו לפעמים להתממש. אחד המכשולים האלו למשל, זה החולשה שלך ללחץ חברתי. הבנתי ממך שכאשר היית בבית ספר שבו כולם התנהגו כמו שצריך, גם את התנהגת כך. וכשעברת לתיכון, היכן שתלמידים רבים לא מתנהגים בצורה הכי טובה, גם את הושפעת מכך והתחלת ללכת בדרך שלהם. אדם שנכנע ללחץ חברתי זה אדם שלא מאמין בערך שלו, ולא מאמין שאנשים מסוגלים לאהוב אותו גם מבלי שהוא מתנהג כמוהם. לידור מתוקה, אני מציעה לך להסתכל מעט פנימה ולגלות עד כמה את נדירה ומופלאה מבפנים. לגלות כמה יש לך לתת ולהשפיע, במקום להיות מושפעת לרעה. דבר נוסף- אני מבינה ממך שקשה לך להתמיד בלימודים. כשאת מחליטה להיות בסדר, את מצליחה, אבל זה עדיין קשה, ואת חוששת שישאירו אותך כיתה. לכן אני מציעה לך שלושה דברים: קודם כל לפנות לאבחון ולבדוק אולי יש לך ליקויי למידה או הפרעות קשב וריכוז. אם יתגלו אצלך בעיות מהסוג הזה, יהיה אפשר להקל עלייך את הלימודים ואת המבחנים בשיטות שונות. את יכולה לפנות ליועצת ולשאול אותה איך עוברים אבחון כזה. דבר נוסף- אם את חוששת שלא תצליחי לעבור את הרף הגבוה של הציונים כדי לעלות כיתה, אני בהחלט ממליצה לך לקחת שיעורים פרטיים. זה אמנם עולה יותר כסף, אבל אם להורים שלך יש אפשרות כזו- מאוד רצוי שתממשו אותה בדיוק עכשיו, כשזה עלול לקבוע את עתיד השנה הבאה שלך. דבר שלישי- אני מציעה לך לפנות למחנכת שלך או למנהלת-שכבה וליזום איתה שיחה אישית. בשיחה תספרי לה בדיוק מה עובר עלייך, (את יכולה אפילו להראות לה את המכתב שכתבת לי כאן) , ולהראות לה כמה את משתדלת וכמה את באמת רוצה להצליח ולהשתפר. אני בטוחה שאם היא תגלה שאת לוקחת אחריות וגם מתאמצת, היא תחשוב פעמיים לפני ההחלטה להשאיר אותך כיתה. אל תתביישי, ותמשיכי בדרך הנכונה שאת צועדת בה עכשיו! כל הכבוד!

היי אני הדס ואני בת ארבע עשרה. אני מתחילת השנה הזאת חשבתי על זה שאני רוצה לעשן סיגריות ולא בגלל לחץ חברתי או דברים כאלה בגלל סיבות שלי וגם לפני זה עישנתי גפרורים ולא מזמן ארגנתי עם חברה שלי משהו והיא השיגה לנו שלוש סיגריות אני ממש שמחתי ואז הינו אמורות לנסות בבית ספר וניסינו אני ועוד ארבע בנות והיה ממש כיף לא מזמן החלטתי שאני רוצה לנסות עוד פעם סיגריות כדי לעשות צורות ולהוציא מהאף וגם אני רוצה אולי לנסות סמים שאני יגדל אבל אני יודעת שאני לא יתמכר כי יש לי אח מעשן ואני יודעת כמה שזה מזיק לבריאות
אז רציתי לשאול אם זה נורא שאני רוצה לנסות את כל זה?

הדס יקרה.
סיגריות וסמים זה נושא חשוב ורציני, ואני שמחה שאת מספיק בוגרת כדי לברר אותו לפני שאת נכנסת אליו. יש להבדיל בין עישון סיגריות לשימוש בסמים. עישון סיגריות הוא פעולה שעלולה לגרום להתמכרות ולפגוע בבריאות, ולמרות זאת היא מותרת מבחינה חוקית. התוצאות של עישון סיגריות מתחילות מדברים קטנים כמו- קול צרוד, שיניים צהובות, פגיעה בריכוז, וממשיכות לפגיעות חמורות יותר כגון: ירידה בסיבולת לב-ריאה, קשיים בנשימה, ואפילו סרטן. לכן אם תשאלי אותי- סיגריות יכולות רק להזיק ומומלץ להימנע מהן ככל האפשר. לעומת זאת, כשמדובר בסמים, ההשפעה שלהם חמורה הרבה יותר. סמים מורכבים מחומרים ורעלים כימיים (גם סמים המופקים מצמחים פועלים על ידי חומר כימי) שנספגים בדם ועוברים למוח. ההשפעות של החומרים הללו על המוח הן הרסניות! זה מתחיל מפגיעה בלתי הפיכה בריכוז ובזיכרון, פגיעה בחשיבה ובהזיות שחוזרות על עצמן, ומסתיים לפעמים בהתפרצות של מחלת נפש ואפילו במוות. בנוסף- ידוע שעבירות פליליות חמורות כמו גניבה, אונס ורצח, נעשות בהשפעת סמים. זו כנראה הסיבה שסמים הוצאו מחוץ לחוק. חשוב לציין שבני נוער שפונים לסמים (או אפילו רק לסיגריות) אינם עושים זאת מתוך כוונה לפגוע באחרים. פעמים רבות הם מגיעים לשם מתוך מצוקה נפשית, תחושת שנאה עצמית וחוסר ערך, רצון להתקבל בחברה בכל מחיר, ואפילו- מתוך שעמום. אותם בני נוער אינם יודעים שהם עלולים להתמכר בכל רגע, ואומרים לעצמם שהם יודעים שזה מסוכן והם לא ייתנו לעצמם להתמכר. (בדיוק כמוך, הדס). למרות זאת, רבים מהם מתמכרים ונופלים לחור-שחור שקשה מאוד לצאת ממנו. זו בדיוק טיבה של ההתמכרות- איבוד שליטה על הרצונות שלנו ועל שיקול הדעת שלנו. וכאן אני שואלת אותך, הדס, מדוע את מרגישה צורך להשתמש בסיגריות או בסמים? את טוענת שזה לא בגלל לחץ חברתי, אלא בגלל "סיבות שלך", ולאחר מכן מפרטת חלק מהסיבות האלה ואומרת שאת רוצה לנסות כדי לעשות צורות ולהוציא מהאף. אני מניחה שעוד סיבה שמושכת אותך לסמים זו הסקרנות והרצון לחוות משהו חדש ומרגש. הדס יקרה. רצוי שתשאלי את עצמך טוב טוב, האם חוויה מרגשת ומסעירה או הוצאת עשן מהאף, אכן שוות את הסכנה הממשית שבעישון סיגריות או סמים. אני מקווה שאת מבינה שמרגע שאת נכנסת לשם, את לא באמת יכולה לשלוט על ההתמכרות שלך. אני מאמינה שאת שווה בעיניי עצמך הרבה יותר, ויודעת שמגיע לך לחיות חיים עם חוויות אמיתיות ולא הרסניות. בכל אופן- אני מאמינה בך. מקווה שתצליחי להתמודד עם השאלות, ותגיעי להחלטה שאת שלמה איתה. בהצלחה!

שלום קוראים לי עדי...
אור אני צריכה עצה ממש טובה כי אני לא יודעת מה לעשות...
גיליתי הרגע שאחותי הגדולה מעשנת... אחותי לפני כמה זמן לא רק שאמרה לאנשים להפסיק לעשן, היא אמרה ואפילו הכריחה את אבא שלי לא לעשן. זה היה כשהיינו קטנות והוא הפסיק. וכל פעם כשהיא הייתה רואה מישהו שהיא מכירה מעשן, היא הייתה לוקחת לו את הסיגריה מהפה ומכבה... היא כל כך שנאה את זה... ואז גם אני התחלתי בדיוק כמוה כל מי שאני רואה מעשן לוקחת את זה ומכבה... אבל עכשיו אני לא מפסיקה לבכות... היא כל כך אכזבה אותי עכשיו... אחותי הקטנה עכשיו ראתה עשן יוצא מהמרפסת שלמעלה (חלק מהחדר של אחותי הגדולה( ואני הבטחתי לאחותי הגדולה שאני לא יספר אז שיקרתי לאחותי ואמרתי שלא... אני לא יודעת מה לעשות ואיך להגיד לה שהיא תפסיק ושאני דואגת לה...
תעזרי לי בבקשה!!!!
ומהר!!!
מעדי

עדי מקסימה.
לפני שאני פונה לענות על שאלתך, אני מציעה שתקראי את התשובה לשאלה של הדס, שמופיעה בדיוק כאן לפני השאלה שלך, משום שהן עוסקות בנושא דומה. אני מבינה שאת מאוכזבת מאחותך הגדולה, ודואגת לה. קודם כל אני שמחה לגלות שיש קשר עמוק ואכפתי בין שתי אחיות, תוך דאגה אמיתית זו לזו. אני מקווה שתמשיכו כך למרות שתגלו בהמשך חייכן חילוקי דעות, ואפילו אכזבות. אחותך הגדולה התחילה לעשן, ואת בוודאי שואלת את עצמך מדוע. כיום ידוע שבני נוער פונים לעישון מותך סיבות שונות (כפו שפירטתי בתשובה הקודמת), שהמכנה המשותף של כל הסיבות הללו הוא מצוקה. אין סיבה שאדם יתחיל לעסוק במשהו שמסכן אותו ופוגע בו, אלא אם כן האדם הזה נמצא במצוקה שגורמת לו להתנהג בצורה לא אחראית כלפי עצמו. לכן, בתור אחותה, אני מציעה לך לנסות לשוחח איתה על מה שעובר עליה. תזמי איתה שיחה כנה בארבע עיניים, ותשאלי אותה מה גרם לה לשנות את עמדתה כלפי עישון בצורה כזאת קיצונית. יכול להיות שאחותך תעדיף לשמור את תחושותיה לעצמה, ואת אל תלחצי עליה, רק תגידי לה שלפעמים עישון נובע מתוך מצוקה ואת דואגת לה ורוצה לוודא שהיא לא במצוקה. גם אם אחותך לא משתפת אותך במה שעובר עליה, חשוב שתשדרי לה שאת אוהבת אותה ומקבלת אותה כמו שהיא, למרות שלדעתך היא עושה טעויות. אל תאמרי לה שאת מאוכזבת ממנה, אלא להיפך- שאת סומכת על שיקול דעתה ולכן את מופתעת מכך שהתחילה לעשן. אני מקווה שבסופו של דבר שתיכן תצאו מחוזקות וקרובות יותר, גם אם לא תסכימו אחת עם השנייה . שיהיה בהצלחה!

היי אור, אני ילד בחטיבת ביניים ויש לי כמה בעיות.
דבר ראשון אני חושב שאף אחד לא אוהב אותי. פשוט כולם שונאים אותי. הילדים בבית ספר, המורה שלי (מזמן זה לא ממש היה כך(. אני פשוט לא יודע מה המטרה שלי למה בכלל אני קיים. אני לא יודע תמיד הכל נהרס לי וגם אין לי חברים. בגן שהייתי לא היו לי חברים. בבית הספר היסודי לא היו לי חברים. עכשיו אני בחט\"ב וגם אין לי חברים וגם לא רק שזה וגם אני תמיד צוחק בלי הפסקה אני לא מבין למה אני חושב על דברים מצחיקים וצוחק לדוגמא אני הולך בקניון ופתאום צוחק וכולם מסתכלים עלי. וזה מאוד מביך אני לא יודע מה לעשות אני לא יודע מה קורה האם תוכלי לעזור לי אם כן אני אשמח מאוד וגם אני מצטער שכתבתי בשם שלי אלמוני פשוט אני לא רוצה לכתוב את השם שלי אני רוצה להיות לא ידוע כדי שלא ידעו מי כתב את זה כי אם לדוגמא מישהו מהכיתה שלי יקרא את זה הוא יחשוב שאני דפוק. לא יודע. טוב לא חשוב. אז אני מקווה שתעזרי לי
ביי
אלמוני

היי אור!
אני בת חמש עשרה ויש לי בעיה שמאוד מציקה לי. אני ילדה מאוד מאוד ביישנית ושתקנית שאף פעם לא מתבלטת בין החברים שלה.אני אף פעם לא מושכת תשומת לב מאף אחד ובאמת בקושי שומעים את הקול שלי.עד לפני כמה זמן חשבתי שככה פשוט האופי שלי,שאני ילדה ביישנית וזהו.אבל בזמן האחרון אני מרגישה שזה מתחיל להיות בעיה מבחינה חברתית.ילדים בכלל לא שמים לב אליי אפילו אם אני מנסה בכל הכוח כן לבלוט ולמשוך טיפה תשומת לב.בגלל שאני אף פעם לא מדברת ולא מושכת תשומת לב,כמעט ואין לי חברים באמת באמת קרובים וזה נורא מעיק עליי.תמיד אני רואה ילדים שמושכים את כל תשומת הלב אליהם,ושיש להם כל כך הרבה ביטחון עצמי ואני פשוט מקנאה בהם....אני מרגישה שאין דרך להשתנות,אבל בצורה הזו לא יהיו לי חברים.אני יודעת שאת לא יכולה להשיב על כל הבעיות אבל אשמח אם תוכלי לענות לי הפעם.
בתודה מראש,
אריאל

אריאל ואלמוני מקסימים.
החלטתי לענות למכתבים של שניכם ביחד, משום שמהמכתבים של שניכם עולה בעיה דומה: שניכם עצובים משום שאין לכם חברים ושאף אחד לא אוהב אתכם, ולמען האמת, נדמה לי שגם אתם לא ממש אוהבים את עצמכם. זה מה שגורם לכם להיות חסרי ביטחון ומתוסכלים. למען האמת, הרבה ילדים מוטרדים מכך שהם ביישנים וחסרי ביטחון עצמי. האם שאלתם את עצמכם אי פעם מדוע אתם חסרי ביטחון? מדוע אתם לא אוהבים את עצמכם? ממה אתם חוששים? אני בטוחה שאם כל אחד מכם יקדיש זמן לשאלות הללו, תגלו שאין לכם ממה לחשוש! אחת הדרכים להתגבר על הביישנות וחוסר הביטחון היא פשוט להחליט בוקר אחד: "מהיום אני לא מפחד/ת יותר!" ומאותו יום, פשוט לאזור אומץ ולהשתלב בכל השיחות של החברות והחברים, להגיד בדיוק את מה שאתם חושבים, לחייך, להבין שאתם אדם מיוחד ונפלא ולתת לכולם לראות את זה! זה נשמע מפחיד, אבל זה עובד. בהתחלה האנשים שסביבכם עלולים להיות מופתעים ואולי אפילו להקשות עליכם במשימה שלכם, משום שהם לא רגילים לכך שמישהו שתקן וחסר ביטחון או מישהי ביישנית ובלתי מורגשת, פתאום מתחילים לדבר ולגלות שיש להם אופי משלהם. אבל מניסיון- אני מכירה כמה אנשים שעשו את השינוי הזה בעזרת החלטה, ותראו שאם תצליחי לעמוד בהחלטה הזו, אחרי כמה שבועות המצב ישתפר! אבל כל עוד אתם ממשיכים לא לאהוב את עצמכם ולחשוב שאתם לא שווים כלום, המצב לא ישתנה. אריאל ואלמוני יקרים, אתם חייבים להבין שכל אחד מכם הוא אדם מקסים, נדיר, מיוחד ונפלא! כבר מהמכתבים שלכם אני יכולה לראות שאתם כאלה. הגיע הזמן שגם אתם תלמדו לאהוב את עצמכם בלי להתבייש. מי שאוהב את עצמו באמת, הסביבה קולטת את זה עליו ומעריכה אותו. דבר נוסף- כשאתם מחליטים להפסיק לפחד ולהשתלב בחברה, שימו לב שהאופי שאתם חושפים כלפי חוץ הוא אכן האופי האמיתי שלכם, ולא אופי של ילדים חסרי אישיות שכל מה שאכפת להם זה מה יגידו עליהם. תשתלבו בשיחות ותגידו כל מה שאתם מרגישים, גם אם זה לא תואם את הדעה של כולם. (כמובן שאם זה דברים שעלולים לפגוע במישהו אחר, אז תמצאו דרך עדינה לומר אותם). תתפלאו אבל החברה דווקא מעריכה את אלו שיש להם דעה משלהם ומעזים לצאת נגד דעות מקובלות. דבר אחרון- אתם לא מוכרחים להשיג עשרים חברים. לפעמים מספיק שתיים או שלוש חברים טובים שמכירים אתכם באמת ומעריכים אתכם בשל כך. אני מאחלת לכם שתהיו חזקים, ושהיה לכם בהצלחה ובאהבה-עצמית!

שלום לך. אני תלמידה די חברותית, בגיל ארבע עשרה... אך איני יודעת איך לרכוש חברות? לפעמים אני רואה שכולם מתכננות מסיבה או סתם יציאה ולא מזמינות אותי.
תעזרי לי בבקשה.
יונית.

יונית מתוקה.
לפני שאני עונה לך על שאלתך, אני ממליצה לך לקרוא את העצה שכתבתי לאלמוני שמופיעה בדיוק כאן מעל השאלה שלך, משום שהיא עוסקת באותו נושא, והיא מופנית גם אלייך. דבר נוסף שאני מציעה לך, הוא פשוט לנסות לדבר איתן. אם חברותייך לא מזמינות אותך, ייתכן שהן לא בטוחות שאת מסוג הטיפוסים שיכולים ליהנות מאותו בילוי שהן מתכוננות לצאת אליו. שאלי את עצמך, האם אני מתאימה לסוג כזה של בילויים כמו חברותיי? האם אני רוצה להיות חלק מזה? אם כן, תפני אל אחת מהן בעדינות ותשאלי אותה מדוע לא הזמינו אותך. חשוב שתראי לה שאת לא כועסת וגם לא פגועה, פשוט חוששת שיש כאן אי הבנה, ושאולי הן לא מכירות אותך מספיק. עוד משהו- אני מציעה לך לפעמים לקחת יוזמה ולארגן יציאה משותפת או מסיבה בעצמך. כך תהיי במרכז העניינים, ותוכלי לגרום להן להכיר אותך יותר. מקווה שתצליחי, ושבכל מקרה תמשיכי להיות עצמך ולא תשתני בשביל אף אחד. בהצלחה!

היי שלום!... יש לי בעיה רצינית...
אז כך אני בת חמש עשרה ויש לי חברה נורא טובה שהיא הכי הכי טובה אין לי מילים מכדי לתאר לך כמה שהיא החברה הכי טובה שלי ושאני כ"כ אוהבת אותה אבל יש בנינו המון בעיות הרבה סיכסוכים. אני אפרט לך כמה מהם. קודם כל היא ילדה נורא מצחיקה עם ביטחון עצמי ונורא מקובלת בבית ספר (אגב אנחנו באותו בית ספר רק שהיא כיתה מעליי) ואני ילדה ביישנית לא בדיוק ביישנית פשוט אחת שפחות אוהבת לדבר ואין לי ביטחון עצמי כ"כ גדול מה שכולם תמיד אומרים לי ההפך שיש לי, אבל אני לא חושבת שיש לי...אז אחריי שסיפרתי לך קצת עלינו אני יתמקד ישיר לבעיה שלי... פעם אחת אמרתי לה שאני לעומתה בלי ביטחון עצמי ז\"א שיש דברים שהיא אומרת ואני אין לי אומץ להגיד וכל מיני כאלה....אז היא אמרה לי שאני מדברת שטויות והיא אמרה לי שיש לי ביטחון עצמי גבוהה ושאני מכניסה לעצמי שטויות לראש אז מאז שסיפרתי לה היא פיתאום תופסת מעצמה...ומרשה לעצמה לעשות כל מיני דברים בשביל שאני יקנא ויגיד בלב שלי: למה אני לא כמוה וכל מיני כאלה ואז היא אומרת לי יש לי ביטחון הכי טוב שיש ומחמיאה לעצמה ואז בכלל הביטחון העצמי שלי יורד בקיצור אני נורא מתוסבכת מכל הקטע הזה אני בטוחה שלא הבנת אותי כי קשה לי לבטא את עצמי דרך המחשב. אבל כשאני יוצאת עם ילדה אחרת מהכיתה שלי נגיד לקניון אז דווקא איתה יש לי ביטחון... אני לא יודעת מה לעשות אני בכלל מצטערת שאמרתי לחברה הטובה שלי את זה כי מאז שאמרתי לה את זה הביטחון שלי עוד יותר ירד...!
אני אשמח נורא אם תתני לי כלי להעזר בו
אלמונית שלא יודעת מה לעשות.

היי חמודה.
את נוגעת במכתבך בבעיית הביישנות וחוסר הביטחון, ולכן לפני שאני מגיעה לבעיה שלך אני מבקשת שתקראי את השאלות והתשובות שעניתי לאלמוני ויונית, שמופיעות כאן בדיוק לפני השאלה שלך. נתתי להם כמה עצות איך להתגבר על הביישנות וחוסר הביטחון, והעצות הללו מופנות גם אלייך ואל כל מי שמרגיש צורך לשפר את הביטחון העצמי שלו. וכעת לבעייתך: את מתארת גורם אחד שמשפיע במיוחד על חוסר הביטחון שלך, והוא חברה שלך. את מרגישה שהיא משתמשת בחוסר הביטחון שלך כדי לצבור ביטחון עצמי על חשבונך, למרות שהיא לא אומרת זאת במפורש. יכול להיות שחברה שלך אכן רוצה בטובתך, אבל לא מודעת למניעים הנסתרים של ההתנהגות שלה, ולכן פוגעת בך. לכן לפני הכל אני מציעה לך לדבר איתה ולומר לה מה את מרגישה כתוצאה מההתנהגות שלה. גם אם היא תיפגע או תכעס, זו זכותה לדעת מה את מרגישה כלפיה. דבר נוסף: אם חברתך משפיעה עלייך לרעה, יכול להיות שאת לא צריכה להיות בקרבתה כל כך הרבה. את מציינת בעצמך שיש חברות אחרות שאיתן את מרגישה יותר טוב, ואני מציעה לך לפתח את הקשר שלך איתן ולהתחיל להסתובב איתן יותר במקום עם חברה שלך. ודבר אחרון: את יכולה להחליט שאת לא פגיעה יותר כלפי חברה שלך, ושאת לא מאפשרת לעצמך להתייחס ברצינות למה שהיא אומרת. פשוט תאמרי לעצמך שאת יודעת מה את שווה, ומודעת לנקודות החולשה שלך, ושחברה שלך לא קובעת בשבילך מי את ומה את. זה קשה להחליט, אבל כשעומדים בהחלטה זה שווה את הכל. אני מקווה שתצליחי להתגבר על ביישנותך ולהראות לכולם מי את מבפנים, ולדעת שמי שלא מעריך אותך, כנראה לא ראוי להערכה שלך כלפיו. שיהיה רק טוב!

לאור שלום!
יש לי בעיה שהייתה לי כשהייתי בת ארבע. עד לפני החופש הגדול האחרון לא נזכרתי בה אבל אחרי זה פתאום נזכרתי וזה פשוט הציק לי בכל לילה. הבעיה היא שלפני עשר שנים דוד שלי ניסה לאנוס אותי. כל פעם כשהייתי מגיעה לבני דודים שלי הוא היה מובטל ותמיד היה נישאר בבית. וכשאנחנו היינו נשארים לבד הוא היה נוגע בי והייתי אז ילדה בת ארבע ולא ממש הבנתי. עכשיו זה רודף אותי ואני מרגישה שאני לא יכולה ממש לסמוך על חברות שלי כי אני בטוחה שאף אחת מהן לא חוותה את זה והיא לא תבין אלא תיגעל. פעם אחרונה שניסיתי לספר לחברה שלי באיזשהו קטע היא התחילה לצחוק ואני לא מאשימה אותה כי מאיזושהי זווית זה כן ניראה מצחיק אבל בכל מיקרה לא מהזווית שלי. להתלונן להורים אני לא יכולה כי עבר הרבה זמן ואני גם לא זוכרת הכל ברור אני זוכרת פרטים מאוד קטנים כי הייתי בת ארבע וגם אם אני אספר לא ניראה לי שיאמינו לי. היום אני בקושי נפגשת איתו כי אנחנו בסכסוך משפחתי עם המשפחה שלו (בגלל משהו אחר לגמרי( וגם אם אני רואה אותו ברחוב אני מנסה להתחמק ממנו. אני ממש מיואשת ובזמן האחרון כשיש לי קשר עם איזשהו ילד בזמן שאני איתו אני נזכרת במקרה הזה ואני פשוט לא מרגישה בנוח לידו וכעבור זמן קצר הקשר הזה מסתיים ואני מעדיפה לאהוב אותו מרחוק כי אני לא יכולה להסביר לו את זה. זה משהו שנורא מציק לי ואני יודעת שאת לא תוכלי לפתור את הבעיה אבל אני לא יודעת אל מי לפנות וגם אם לא תוכלי לעזור לי אני פשוט רוצה לחלוק את זה איתך גם אם לא תפתרי את הבעיה. אני ממש ישמח אם תקראי את זה ותעני לי.
תודה- וורוניקה.

וורוניקה מקסימה.
הצטערתי לשמוע שבגיל כל כך צעיר נאלצת להתמודד עם אירוע חמור כל כך. לצערנו מקרים של פגיעה מינית על ידי אדם קרוב, נפוצים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. קראתי את מכתבך וגיליתי נערה חכמה ורגישה. קודם כל חשוב מאוד שתביני שאת בשום אופן לא אשמה במה שקרה. דוד שלך ככל הנראה סובל מבעיה חמורה, והיא זו שגרמה לו לפגוע בך בצורה כזו. למרות שעברו מספר שנים מאז, ייתכן שדוד שלך עדיין סובל מהבעיה הזאת ולכן מסוכן. הוא עלול לפגוע באנשים אחרים, וייתכן שכבר עשה זאת. אני מעריכה אותך על האומץ להתמודד עם המקרה ולספר עליו. אני מבינה שכבר ניסית לספר לחברה שלך, ונפגעת מהתגובה שלה. חברתך כנראה לא מספיק בוגרת כדי להתמודד עם מה שסיפרת, אבל יש אנשים שמעוניינים לשמוע מה את מרגישה, ויכולים לעזור לך להתמודד עם הצלקת שנשארה בנפשך. לדעתי, האנשים הללו הם קודם כל ההורים שלך, שאוהבים אותך מאוד ודואגים לך. אני מאמינה שאם תספרי להם הם יגלו כלפייך הבנה וירצו לעזור לך ככל שרק אפשר. למרות זאת- אני מבינה שאת חוששת לפנות אליהם. למרות שזה פחות סביר, ייתכן שזו תהיה ידיעה קשה מדי עבורם, והם לא יצליחו להתמודד איתה. לפעמים קל יותר לברוח ולא להאמין לידיעה קשה, מאשר להתמודד איתה. אני מציעה לך לפנות אליהם, ואם את מעדיפה שלא, זו זכותך המלאה ויש לך אפשרויות אחרות. את יכולה להתקשר למוקד סיוע ארצי לנפגעות תקיפה מינית שמספרו- אחת-שתיים-אפס-אחת. שם תענה לך אישה מקסימה שתפקידה הוא לעזור לך להתמודד עם מה שעברת, ואולי אפילו לעזור לך להגיש תלונה נגד דוד שלך, אם הדבר נצרך. (את לא חייבת להגיש תלונה, זו כמובן החלטה שלך בלבד) בנוסף, את יכולה לפנות למורה שאת סומכת עליה, ליועצת ביה"ס, או לעובדת סוציאלית של אזור מגורייך. אם את לא יודעת איך ליצור קשר עם העובדת סוציאלית, את יכולה להתקשר למוקד העירוני שמספרו אחת-אפס-שש, ולבקש שם את מספר הטלפון שלה. אל תתביישי. זו זכותך לפנות ולקבל עזרה מקצועית. את ראויה לחיים מאושרים, ליצירת קשר עם בן זוג שידאג לך ויבין לליבך, ולכל שאר הדברים שכל אחד מאיתנו ראוי להם. אני שולחת לך חיבוק ומאחלת לך שתהיי חזקה ותצליחי להתגבר על הכל. בהצלחה!

היי אור,
רציתי לשאול אותך אם את יכולה לשלוח לי פורום שבו אפשר לדבר על הבעיות? כי יש לי כל כך הרבה שאני צריכה עשרים וארבע שעות ביממה כדי לכתוב אותן...חח�
תודה רבה..!!
נילי=]

נילי חמודה.
קיים אתר אינטרנט שמסייע לבעיות דרך הרשת. קוראים לו סה"ר- סיוע והקשבה ברשת, וזוהי הכתובת שלו:

כל הכבוד לך על האומץ והבגרות לבקש עזרה. אני מקווה שמה שזה לא יהיה, תצליחי להתגבר ולצאת חכמה וחזקה יותר. בהצלחה!

שלום לך אור!
יש לי בעיה שמציקה לי אבל אני חושבת שאת תגידי לי שהיא שטותית.
אוקי אז ככה... בחיים לא היו לי חיות בבית כי סבתא שלי גרה איתי בבית ועם אמא שלי (אמא שלי גרושה) וסבתא שלי לא אוהבת חיות אם אין גינה ואין לנו גינה. פעם אחת היא הסכימה שאני אקנה חתול וקניתי חתולה. החתולה עשתה לנו הרבה מאוד בעיות. היא חטפה נקנקיות אפילו כאשר הם היו עם קטשופ, היא שברה לנו כמה כדים וכל מיני עוד דברים היא עשתה. סבתא שלי לא אהבה את זה ונאלצתי לתת את החתולה. עד היום לפעמים אני מתחילה לבכות כי היא הייתה מאוד חמודה ואני הייתי מאוד קשורה אליה... אני לא יודעת מה לעשות עם זה שאני מתחילה כל הזמן לבכות....
אשמח עם תעני לי במהירות האפשרית.
ממני חסויה חמודה!

חסויה מתוקה.
הבעיה שלך בכלל לא שטותית. להיפך. פעמים רבות אנחנו נקשרים לחיית מחמד, ולאחר מכן כשהיא מתה או כשאנחנו נאלצים להיפרד ממנה, זה מעציב אותנו מאוד. אני מבינה מהמקרה שלך שאין סיכוי שתוכלו לגדל בבית חיית מחמד אחרת במקומה, משום שסבתא שלך מתקשה להסתדר איתן, וזו כמובן זכותה. כל הכבוד לך שאת מכבדת את זה, זה מראה שאת בוגרת ואחראית. את שואלת מה לעשות, ואני מציעה לך קודם כל להבין שהמצב לא כל כך גרוע - החתולה שלך חיה במקום שדואג לה, ואם את מעוניינת את יכולה לברר איפה היא ולבקש לבקר אותה לפעמים. דבר נוסף - בעוד כמה שנים, כשתגדלי ותעברי לבית משלך, תוכלי לגדל שם כמה חיות מחמד שתרצי. אמנם זה דורש ממך הרבה סבלנות עד שזה יקרה, אבל בסופו של דבר זה יקרה. אם תרצי לפני כן לעבוד בחנות לחיות מחמד תוכלי להיות קרובה אליהן מבלי שהן אצלך בבית. אני מקווה שתתעודדי ותמשיכי להיות רגישה ואוהבת חיות כמו שאת עכשיו. שיהיה בכיף ובסבלנות!

שלום
לפני כמה החודשים הכלבה שלי נפטרה. אני כותבת יומן אישי וכשהכלבה שלי הייתה איתי אז הרגשתי כאילו היא ממש מקשיבה לי והיה לי למי לספר הכל בכל יום כל הזמן!!! הרגשתי כאילו היא חלק ממני. זה כל הזמן הרגשה כזאת שכשחיית מחמד מתה מרגישים. זה משהוא מיוחד שמעולם לפני דעתי לא יקרה לאף אחד. אז יש לי שאלה:
האם זה בסדר ונורמלי להרגיש כאילו היא שמעה את כל מה שאמרתי והבינה וגם שלחה לי מעין מבטים מרגשים? וגם עכשיו אחרי שאן לי למי לפרוק את כל ההרגשות החיוביות והשליליות אני כותבת רק ליומן ואני מסוג האנשים שאני לא מרגישה שלי זה מזיק לשמור בבטן (לא הכל) אני ממש אוהבת אותה כמו שאני אוהבת את עצמי, ויותר. ותאמיני לי שאני מאוד אוהבת את עצמי ! וכל החדר שלי מלא תמונות שלה וזכרונות שלה ואני משתדלת שיהיו רק זכרונות טובים. תעני לי הכי מהר שאפשר אם אפשר.
נ.ב אני בת שתיים עשרה
נ.ב- אני גם לומדת פסנתר והפסנתר זה חלק מהנשמה שלי. וכל העניין של אומנות וציור ומוסיקה ... וזה הכל עושה לי בלגן בראש... אני לא צריכה פסיכולוג אני ילדה מאוד בוגרת שמקבלת החלטות נבונות!
תודה- בר (שם בדוי)

בר מקסימה.
לפני שאני עונה לך על שאלתך, אני מציעה לך לקרוא את השאלה והתשובה שמופיעות כאן בדיוק לפני השאלה שלך, משום שהן עוסקות באותו נושא. ועכשיו לשאלתך. שמחתי לקבל מכתב מילדה שמעריכה את עצמה, מפתחת את עצמה גם בתחום אומנות, וחוקרת את עצמה ואת עולם הרגשות שלה. לדעתי זה מצוין לנהל יומן שבו כותבים מה מרגישים, וגם כשיש חיית מחמד זה כיף לדבר איתה. את שואלת האם זה נורמלי להרגיש שהיא אכן שמעה והבינה את כל מה שאמרת. ובכן, זה נורמלי לחוש רגשות עמוקים כלפי חיית מחמד, לאהוב אותה מאוד, וגם להצטער כשהיא מתה. זה נורמלי גם להרגיש שהיא באמת הבינה אותך, אבל חשוב שתעשי הפרדה בין שני דברים: אני בטוחה שאת יודעת שחיית המחמד שלך לא מבינה את השפה שבה את מדברת, וכאשר סיפרת לה מקרים מסוימים, למשל על מריבה עם חברה שלך, וכד', היא לא באמת הבינה שדיברת על מריבה עם חברתך. אבל- למרות שכלבים לא מבינים את שפתנו, הם עדיין מאוד רגישים אלינו ויכולים לזהות מה אנחנו מרגישים. ידוע שכלב מרגיש את בעליו ויודע מתי הוא עצוב, מתי הוא שמח, מתי הוא זקוק לתמיכה ומתי הוא מעדיף להיות לבד. וכך גם הכלבה שלך: היא הבינה מה את מרגישה, וניסתה להקל עלייך, גם כשלא הבינה בדיוק על מה דיברת. אני מקווה שתמשיכי להיות ילדה רגישה, ושתמצאי אולי כלבה חדשה שתהפוך להיות חברה טובה וקרובה. שיהיה רק טוב!

הי אור,מה שלומך?
אני ליאת, ואני בת שש עשרה.
אני שלחתי לך את הבעיה שלי והיא קצת השתנת מאז... אני אספר לך בקצרה מה הייתה הבעיה שלי ומה קורה לי עכשיו אחרי שפתרתי לעצמי את הבעיה...
היה לי חבר שהיה גדול ממני בשש שנים, ואף פעם לא ידעתי איך אני אספר את זה להורים שלי, לפני כמה ימים סיפרתי להם, והם מכירים את הבחור, ופשוט מתעקשים שאני לא אהיה חברה שלו. ואני ניסיתי לשכנע אותם, וכלום לא יצא לי!!! ההורים שלי לא אוהבים את הפער של הגילים. אני מאוד אוהבת את הבנאדם הזה והוא אוהב אותי, אפילו ההורים שלו ניסו לפתור את הבעיה הזאת אך זה פשוט לא עוזר! דבר שני אני לא רוצה לפגוע בבנאדם הזה, אני רוצה שנשאר לפחות ידידים טובים, אבל אני לא חושבת שהוא יסכים כל כך, כי הוא רוצה אותי כחברה! מה אני עושה במצב הזה? אני רק בת שש עשרה. אני אף פעם לא הייתי במצב הזה, אני כל הזמן בדיכאון, אני יכולה להבין את ההורים שלי בזה שלא מרשים לי, אבל מה אני יעשה באהבה שלי כלפיו? ברגשות שלי? ואיך אני אדבר איתו על זה? ואם הוא לא ירצה להיות ידיד שלי? אני ממש בדיכאון, אור בבקשה תעזרי לי, אין לי עם מי לדבר יותר...
סליחה על
המכתב הארוך, בתודה ליאת!

ליאת חמודה.
הצטערתי לשמוע שאת קרועה בין האהבה לחבר שלך, לבין הרצון לשמור על קשר של אמון עם הורייך. טוב לראות ששני הדברים חשובים לך, ושאת לא קופצת לדברים פזיזים מבלי לחשוב. לצערי אני לא מכירה אותך או את חבר שלך, ולכן אינני יכולה לתת לך חוות דעת מקרוב לגבי מה אני חושבת על הקשר שלכם ומה עשוי לצאת ממנו. ההורים שלך, לעומת זאת, כן מכירים אותך מקרוב, ובמידה מסוימת גם את חבר שלך. אני לא אומרת שזה שהם מכירים אתכם אומר שהם צודקים בחששות שלהם, אבל זה מוביל אותי לנקודה הבאה: לפעמים ההורים שלנו יודעים מה טוב בשבילנו, ולפעמים לא. קיימים מקרים של נערות שהוריהן התנגדו בכל תוקף לקשר שלהן עם בחורים מסוימים, הן בחרו לא להקשיב להורים, והתחתנו איתם, ובסוף הסתבר שהם בעלים אלימים. מצד שני, קיימים מקרים של אנשים שוויתרו על אהבת חייהן רק משום שזה לא מצא חן בעיניי הוריהם, ובסופו של דבר חיו חיים אומללים נטולי אהבה. לכן אי אפשר לדעת מי צודק, ואין כאן תשובה ברורה. מה שאני בכל זאת מציעה לך לעשות, זה להבין מול איזו בחירה את עומדת. או שאת בוחרת בחבר שלך ומוותרת על האמון שיש בינך לבין הורייך, או שאת בוחרת לשמור על האמון, ומוותרת על חבר שלך. עלייך להגיע להכרעה ברורה מה חשוב לך יותר, וללכת בעקבותיה מתוך אחריות, ומתוך נשיאה בתוצאות. לכל אחת מההחלטות יהיו תוצאות כואבות. כעת זו בחירה שלך. דבר נוסף- אני בכל זאת ממליצה לך להמשיך לשוחח עם הורייך ולנסות לברר מה מפריע להם, מעבר לפער הגילאים. דברי איתם מתוך עדינות ולא בכעס, ואולי תגיעו להבנות חדשות זה עם זה. שיהיה בהצלחה בכל מה שתחליטי!

שלום אור... יש בעיה ענקית. אז ככה:
כשהייתי בכיתה ט התחלתי להיות אובססיבית לגבי המשקל שלי למרות שאף פעם לא הייתי שמנה. וככה מכיתה ט הייתי אוכלת ומקיאה. ככה במשך שנה וחצי. אחר כך שכבר הייתי בכיתה י חברות שלי הפנו אותי ליועצת והיא עזרה לי המון ודיברה עם ההורים שלי וככה התחלתי טיפול פסיכולוגי ורפואי ואחרי תקופה מסוימת היה לי טוב. הרגשתי שהבראתי. עכשיו אני לקראת סוף כיתה יא ולפני חודשיים בערך דוד שלי נפטר מדום לב ואני קיבלתי את זה קשה ובעקבות המוות שלו הפסקתי לאכול. מאז אני לא אוכלת ימים שלמים ואז כשיש לי התקף אכילה אני פשוט טוחנת מלא והולכת להקיא. ועכשיו חזרתי למה שהיה לי בכיתה ט, אבל הפעם זה הרבה יותר רציני ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה כבר אין לי כח. אני נגעלת מעצמי ואני לא יודעת מה לעשות.
חסויה.

חסויה יקרה.
הצטערתי לשמוע על הסבל הרב והטלטלות הנפשיות שעוברות עלייך מרגע שנכנסת פעם אחת למעגל האנורקסיה. אני מאמינה בכנות שלך. את באמת מעוניינת להחלים. את באמת מבינה שהרעבה עצמית והקאות מכוונות הן דרך איומה ונוראה לפגוע בעצמך. אבל את לא מצליחה לצאת מזה, זה מתגבר עלייך בכל פעם מחדש. חסויה יקרה, אני מציעה לך לקרוא שנית את מכתבך ולשים לב לנקודות הבאות: דבר ראשון- את מעידה על עצמך שכשהיית בריאה הרגשת טוב. את מבינה שאנורקסיה היא מחלה הרסנית, ומבינה שניסיונות הרזיה מובילים אותך שוב הישר לזרועותיה של האנורקסיה ובולימיה. דבר שני- את מציינת שהגורם שעורר אצלך את האנורקסיה הוא משבר נפשי שפקד אותך בעקבות מותו של הדוד שלך. ודבר שלישי: בסוף מכתבך את מבטאת את שנאתך הרבה לעצמך: "אני נגעלת מעצמי". ובכן- אני מבינה שעברת טיפול מוצלח, שהביא אותך לתקופה בריאה ויציבה יותר. כעת היציבות הזאת התערערה, משום שפקד אותך משבר. אני אגיד לך משהו שעלול להישמע לך מוזר, אבל לדעתי- המצב החדש שנקלעת אליו הוא המפתח שלך להחלמה. אנשים רבים שעברו טיפול והתגברו על התמכרויות שונות (כמו מחלת האנורקסיה או בולימיה, שגם היא סוג של התמכרות), מעידים על כך שכל עוד החיים שלהם יציבים, הם מסוגלים לשמור על עצמם שלא לחזור למצב המסוכן שהם היו בו. הבעיות מתחילות ברגע שהחיים פתאום מקבלים תפנית, וקורה משהו שמערער את היציבות הזו. זה יכול להיות משבר נפשי כתוצאה ממוות של אדם קרוב, כמו במקרה שלך. זה יכול להיות פיטורין מהעבודה, מחלה, או אפילו מעבר דירה. אירועים כאלו, עלולים להיתפס כאירועים חזקים מאיתנו ומהיכולת שלנו להתמודד איתם, ולכן פוגעים בנו בנקודות הכי רגישות. במקרה שלך- החולשה שלך היא האנורקסיה, והיא צפה ועולה בכל פעם שאת לא מאמינה ביכולת שלך להתמודד עם משבר. לכן, חסויה יקרה, אני מציעה לך באופן חד משמעי להשיב לעצמך את הכוחות ולפנות שוב לטיפול. זוהי נקודת המבחן שלך: שכשאת מצליחה להתמודד עם האנורקסיה גם בזמני משבר, את מגלה שאת הרבה יותר חזקה ממה שנדמה לך. דבר נוסף: את מודעת לכך שאנורקסיה היא מחלה מפחידה ואיומה. הידיעה הזו נמצאת אצלך ברגש, וגם בשכל. אך בכל זאת היא לא מונעת ממך לחזור ולפגוע בעצמך, משום שהרגש מתנגש גם עם רגש אחר, שמוביל אותי לבעיה נוספת: את לא מצליחה להפריד בין שלושה דברים, והם: שומן, הגוף שלך, ואת עצמך. משום שאת מבלבלת בין שלושת המרכיבים הללו, את מבטאת שנאה כלפי שלושתם כאילו כולם דבר אחד. אבל שימי לב שזה בפירוש לא כך: הגוף שלך הוא לא את, הוא רק חלק ממה שאת. את עצמך מורכבת מאינספור תכונות אחרות, פנימיות, שמייצגות אותך בצורה הרבה יותר אמיתי מהגוף שלך. הסיבה שאת מסוגלת לתפקד ביומיום היא משום שהגוף שלך בריא. ולא בגלל השומן שלך. אני מאמינה שאם תצליחי להפריד בין שלושת המרכיבים הללו, ותצליחי יותר לאהוב את עצמך, את גופך, ואף לקבל את השומן שלך או לנסות להימנע ממנו בצורה בריאה, דרכך להחלמה תהיה קלה יותר. בשנים הקרובות ואולי עד סוף חייך את תתמודדי עם "נפילות", ואסור לך להתייאש. אני מאמינה שתבריאי, כי את נמצאת בכיוון הנכון. לכן תמיד חשוב שתעבדי עם השכל: את יודעת שאת לא רוצה להיות חולה, ואת יודעת גם כיצד להימנע מזה. אל תתני לרגשות שלך להנחות אותך בנושא האכילה, חוץ מרגשות האהבה כמובן. אני שוב חוזרת על הבקשה שלי ממך- לפנות למטפלת שלך ולספר לה מה עובר עלייך. הפניה המחודשת לטיפול היא הצעד הנכון והבוגר ביותר כרגע. אני מאמינה בך וביכולות שלך. שיהיה לך בהצלחה ורק בריאות!

אור שלום,
אני צריכה ת'עזרה שלך דחוף! תראי קוראים לי חן בת חמש עשרה והיה לי חבר שלוש שבועות בערך. כנראה שכל החברות הזאת הייתה בגלל סיבה אחת בלבד :( אני אוהבת אותו כבר עשרה חודשים ולא מצליחה. וחשבתי שהחברות הזאת מושלמת כי הוא אמר שהוא אוהב אותי ובאתי. הוא לא התייחס אלי הוא היה מתכחש אלי הוא היה אומר שאין לו חברה, בזמן שהייתה לו חברה! אני ממש אוהבת אותו ועכשיו יש לו חברה..:( האקסית שלו לפני שהייתה למה הוא שיחק איתי?!?!? הוא ידע שאני אוהבת אותו? רבתי עם ההורים שלי בגללו עשיתי הכל וחשבתי שהוא באמת מרגיש אלי אבל זה שקר אחד גדול!!! בקיצור אחר"כ האקסית שלו מדברת איתי ויורדת עלי בקטע שהוא רצה אותי למטרות שונות, ואותה הוא באמת אוהב, ושאני מסכנה וכל זה. ואני לא נפגעת אני פשוט לא יכולה לקבל את זה שהיא באמת צוחקת על זה! והוא סיפר לה דברים שעשיתי איתו דברים שאני לא אשכח בחיים! אני בחיים לא עברתי את זה. בבקשה אני לא יודעת מה לעשות!
תעזרי לי :(
בתודה- חן.

חן חמודה.
הצטערתי לשמוע שנאלצת להתאהב במישהו כל כך שפל, שניצל אותך ושיקר לך. וכאן אני מוכרחה לשאול אותך שאלה מתבקשת: איך את עדיין אוהבת אותו?! אני מבינה שאולי בהתחלה לא הכרת אותו לעומק והתאהבת בו בגלל המראה החיצוני שלו (שזו סיבה מטופשת בפני עצמה לאהוב מישהו) או בגלל שהוא קנה אותך במילים יפות כמו "אני אוהב אותך". אבל עכשיו- אחרי שכבר הבנת שהוא סתם שקרן ונצלן- איך את יכולה לחשוב שאת עדיין אוהבת אותו?! לא הבנת שהוא שונה ממה שחשבת בהתחלה? ואם את עדיין אוהבת אותו, סימן שאת ממש לא מעריכה את עצמך, משום שאת בטוחה שהדבר הכי טוב שמגיע לך זה בחור שקרן ונצלן שלא מבין מהי אהבת אמת. אני מקווה שאת מאחלת לעצמך יותר מזה, ולכן, אני מציעה לך לעזוב אותו ואת החברה שלו לנפשם. תביני שהיא המסכנה פה ולא את. היא זו שצריכה לחיות לצד בחור עלוב כמוהו. את כבר השתחררת ממנו וכעת את פנויה לחפש לך מישהו שיעריך אותך באמת. אני חושבת שהלקח העיקרי שכל אחד מאיתנו יכול ללמוד מהסיפור שלך הוא שלעולם לא כדאי להתפתות למילים יפות לפני שבוחנים את הקשר יותר לעומק, ולא להיכנס למגע אינטימי לפני שיש לכך באמת סיבה מוצדקת. מקווה שתתגברי ותמשיכי הלאה בכיף ובביטחון! בהצלחה!

לאור שלום!
הבעיה שלי היא: אחי.
אחי, שונה ממני בהרבה, אבל הבעיה היא, שעם כל הערה קטנה שלי, ביטוי שלא יאהב או עצה, הוא יכול לצעוק, להרים את הקול, להתחצף, ואם הבעיה נמשכת, הוא יכול להרביץ לי. אני בן שתים עשרה וחצי, ואני גדול ממנו בשנתיים, אבל יש לו תעוזה להרביץ לי מתי שנוח לו. אנחנו מתלוננים להורינו על-כך, אבל המריבות האלה מאוד פוגעות במצב רוחם, שהוא בדרך-כלל נעים ונינוח, ואין להם עניין ב"מי התחיל" ו"מה קרה", אלא שלא נריב יותר, ובכך, גם אני רוצה. השאלה שלי היא, איך לפתור את הבעיה שלי? אני ממש לא רוצה עוד לספוג מכות ומצבי-רוח לא נעימים של הוריי, אני רוצה שוב את האחווה שהייתה ביני לבינו פעם, כשממש היינו קטנים.
אשמח מאוד אם תעזרי לי.
שלך,
עמית.

שלום עמית חמוד.
התרגשתי לקרוא את המכתב שלך, כי הראית לי שיש עדיין ילדים שמעוניינים באחווה וקשר עם אחיהם. אני מקווה שיש עוד הרבה ילדים כמוך. המציאות שאתה חי בה מוכרת להרבה ילדים. משפחות רבות מתמודדות עם מצב שבו אחד האחים, בדרך כלל ב"גיל ההתבגרות", משליט פחד ומשתמש באלימות כלפי אחיו. לפני שאייעץ לך מה לעשות, בוא ננסה יחד להבין את המצב מנקודת מבטם של אותם אחים אלימים. אחיך ללא ספק עובר תקופה לא פשוטה בחייו. הסיבות לכך יכולות להיות רבות, ולא תמיד חמורות כל כך: זה יכול להיות לחץ בלימודים, לחץ ותסכול מבחינה חברתית (כלומר- יכול להיות שאחיך לא מרגיש מרוצה מהמצב החברתי שלו: מרגיש שאין לו חברים אמיתיים, שאף אחד לא אוהב אותו באמת ומקבל אותו כמו שהוא, ושעל מנת להצליח לזכות בהערכה מצד החברה, הוא צריך להתנהג בצורה כוחנית) זה יכול להיות גם מצב של מצוקה נפשית שנגרמת מהעובדה שבגיל הזה מתעוררות בלב שאלות קשות וכואבות שלא הפריעו לנו קודם לכן. במצב של מצוקה מסוג זה או אחר, אנשים וגם בני נוער נוטים לפעמים לעשות שני דברים. דבר ראשון- לאותת לאנשים שסביבם על כך שהם נמצאים במצוקה, אפילו שהם לא אומרים זאת במפורש. ה"איתותים" הללו יכולים להיות גם התפרצויות כעס ואלימות, שמעידים על כך שרע להם עם עצמם. הדבר השני הוא הפנייה של הכעס כלפי מישהו ש"לא אשם" בכך. האם קורה לך לפעמים שאתה פגוע מאחד ההורים שלך, ואחר-כך זורק הערה מעליבה לחבר שלך? זו יכולה להיות דוגמא להפניה של כעס כלפי מישהו שאתה לא באמת כועס עליו. אתה לא ממש יכול "להחזיר" להורים שלך, אז במקום זאת אתה פוגע במישהו אחר. ייתכן שדבר דומה קורה לאחיך הגדול. כעת אתה שואל מה לעשות. ובכן, קודם כל חשוב שתדע שלא תמיד יש מה לעשות. לפעמים צריך פשוט להיות סבלניים ולחכות שהתקופה הקשה תחלוף. ולמען האמת- פעמים רבות היא באמת חולפת. אחיך עשוי להשתנות בשנים הקרובות ולהפתיע אותך לטובה. אבל אני בכל זאת מציעה לך לעשות שני דברים: דבר אחד, זה ליזום שיחה כנה עם הוריך. (אחיך לא חייב להיות נוכח בשיחה). ספר להם בדיוק מה שסיפרת לי כעת, ותנסו יחדיו לחשוב מה יקל על אחיך לעבור את התקופה הקשה, ומה יקל עליכם כדי לקבל אותו למרות התנהגותו. תדע לך ששיחות עם ההורים יכולות לחולל פלאים. דבר שני- אני בהחלט מציעה לך לפנות ישירות בצורה כנה ועדינה, אל אחיך. אתה יכול ליזום איתו שיחה ולספר לו על מה שאתה מרגיש, ולשאול אותו מה עובר עליו. אתה גם יכול לכתוב לו מכתב. אני בטוחה שגם אם אחיך יראה כלפי חוץ שלא אכפת לו, עמוק בפנים זה ייגע בו מאוד, ויכול להשפיע על מצב רוחו ואולי גם על התנהגותו. אני מאחלת לך ולמשפחתך שתמשיכו להיות מלוכדים, ושתמשיכו לקבל זה את זה למרות הקשיים.

שלום אור.
אז ככה. היו לי משקפיים עד כיתה ד' הפסרתי לשים אותם עד כיתה ז' ואני עכשיו כיתה ט' אז עשיתי בדיקת עניים אמרו לי לשים משקפיים ואני מתבייש לשים משקפיים. האנשים גם מתייחסים אליי לא יפה. אם נגיד נפל חפץ מסויים אנשים רואים אומרים לי "גם עם משקפיים אתה לא רואה" וכל מני כאלה "מישקפלוצר" ועוד כל מני כאלה. אני בן חמש עשרה ואני לא יודע מה לעשות. אם אני לא אשים משקפיים אז חס וחלילה זה יכול לפגוע בראיה אני לא יודע מה לעשות. אמרו לי לשים משקפיים רק בבית, אבל אני רוצה לראות גם בחוץ. ואין סיכוי שאני אשים משקפיים אין אף סיכוי בעולם, כולם יצחקו וכל מני כאלה. בבקשה תציעו לי משהו. עדשות אני יכול לשים אבל אמרו לי זה דבר עדין. ניתוח הסרת משקפיים בלייזר אני מפחד, אני מפחד שזה יפגע לי בראיה. בבקשה תעזרי לי, זה מאוד חשוב.
חסוי.

חסוי חמוד.
הבעיה שתיארת לי מוכרת לי באופן אישי, כי גם אני עברתי דבר דומה כשהייתי בגילך. היו לי משקפיים וחששתי שהם גורמים לי להיראות לא כפי שהייתי רוצה, ולכן פשוט לא לבשתי אותם. כתוצאה מכך קרו שני דברים: דבר ראשון- המספר שלי גדל וגדל. דבר שני- לא ראיתי כלום, וגרמתי לעצמי הרבה מאוד "פאדיחות". אנשים לא צחקו עליי כשהייתי עם משקפיים, (כי כנראה שאצלנו בחברה הילדים היו יותר בוגרים מהחברים שלך, שלצערי מתנהגים לא כמו ילדים בכיתה ט' אלא כמו ילדים בכיתה ב'.) אבל אחרי שהפסקתי לשים משקפיים והסתובבתי ברחוב מבלי לראות כלום, אז התחילו להיות תגובות לא נעימות. תאר לעצמך שאמרתי שלום לאנשים שאני לא מכירה, ואילו אנשים שאני מכירה לא זיהיתי ולכן התעלמתי מהם. והיו דברים עוד יותר לא נעימים. אצלי המצב נפתר לבסוף בצורה כזו: החלטתי לשים עדשות מגע, ולאחר כמה שנים כשעברתי את גיל עשרים, עשיתי ניתוח לייזר שלשמחתי הצליח מאוד. מה שאני מציעה לך לעשות זה שני דברים: קודם כל להבין שמי שמעיר לך הערות מעליבות הוא המסכן ולא אתה. בכך שאנשים מנסים לפגוע בך בגלל שטויות כמו "משקפיים", זה מראה עד כמה הם חלשים ומנסים להשיג ביטחון עצמי על חשבונך. לאנשים כאלה מגיע התעלמות או מקסימום מבט מלא רחמים. מבין? תהיה חזק! דבר שני- אני ממליצה לך לנסות עדשות מגע. נכון, זה דבר עדין ולפעמים מעצבן, אבל זה המחיר שאנחנו צריכים לשלם אם אנחנו לא מוכנים ללבוש משקפיים. דבר שלישי- אם אתה לא מסוגל להשתמש בעדשות (וניתוח לייזר זה במילא לא רלוונטי בגילך), אני מצטערת לומר לך אבל אתה תהיה מוכרח ללבוש משקפיים. להיות משקפופר ולהיות גאה בזה! למה לא? לדעתי בנים עם משקפיים הם הרבה יותר יפים, כי יש בזה משהו אינטליגנטי וגם משהו שמשדר שלא אכפת להם מלחץ חברתי. בכל מקרה- המצב שלך לא יכול להימשך כפי שהוא. אתה מוכרח לראות ברור ולא מטושטש, כי זה פוגע לך באיכות החיים וגם בבריאות. אני מקווה שבסוף הכל יסתדר, ובינתיים שיהיה לך בהצלחה ובסבלנות!

היי אור.
עזרת לי פעם אחת תודה רבה! עזרת לי בנוגע לאיבר המין שלי שמגרד ויש לו חתך. הצעת לי לפנות לאמא שלי, הבעיה היא שאני לא ביחסים כל כך טובים עם אמא שלי ואני מתבישת לפנות עלייה. אין לנו רופא משפחה. אני מתביישת. ויש לי שיערות באיבר המין ואני מתביישת לפנות לאנשים ויש לנו מושב קטן שכולם מכירים את כולם וזה מבייש ללכת למרפאה. אני בינתיים שמה חומר של תינוקות שעוזר לפצעים וזה. אני לא יודעת מה לעשות עיזרי לי בבקשה.
באהבה,
שולמית שם-בדוי.

שולמית מתוקה.
שני דברים: דבר ראשון- זה חמור מאוד לשים משחות ותרופות על פצעים שאת לא יודעת מה הם. במקרה שלך את משתמשת במשחה לתינוקות שייתכן שהיא לא מזיקה, אבל גם לא פותרת את הבעיה. בכל מקרה אני ממליצה להימנע מלנסות להשתמש בתרופות לבד. יש מקרה מפורסם של נערה בגילך, שירד לה דם באיזור איבר המין והיא חשבה שהדרך לפתור את זה היא על ידי יוד (חומר חיטוי). כתוצאה מכך קרה דבר נורא: היא נפטרה. חשוב שנלמד את הלקח מהמקרה הזה, ונדע שלא משנה כמה אנחנו מתביישים וכמה לא נעים לנו ללכת לרופא, זה עדיף על פני סבל ופגיעה גופנית שאנחנו גורמים לעצמנו ללא טיפול רפואי מתאים. דבר שני- את מציינת שאת לא בקשר טוב עם אמא שלך, וזה בהחלט ייתכן שזה יגרום לך רק יותר להתבייש. אבל לדעתי כדאי לך מאוד לפנות אליה, דווקא בנושא שאת מתביישת בו. דעי לך שהאמהות שלנו מסוגלות להפתיע אותנו לטובה, ואני בטוחה שאימך תתרגש מהעובדה שאת פונה אליה בנושא רגיש כזה. למען האמת, אני מאמינה שאחרי שתפני אליה ותשוחחו על כך, אתן תרגישו הרבה יותר קרובות אחת אל השניה. עומדות בפנייך שתי אפשרויות: או לפנות לאמא שלך, שבוודאי תלך איתך לרופא, או לפנות למרפאה של המושב. במרפאה של המושב יש "רופא משפחה", שזה הכינוי לרופא שמטפל בכם תמיד. התגברי על הבושה, ואני בטוחה שתגלי בסוף שזה לא היה כל כך נורא! בהצלחה חמודה!

היי אור.
אני בת ארבע עשרה וחצי, ולפני כמה שנים עברתי אונס נורא קשה והיה לי נורא קשה להתמודד איתו... ונכנסתי לדיכאונות ואפילו הגעתי לשלבי התאבדות ועד שהרגשתי שכבר אני נחנקת מבפנים אז החלטתי ללכת לטיפול לפסיכולוגית מקצועית. חצי שנה הייתי מטופלת אצלה והשבוע סיימתי שם את הטיפול ואני מרגישה שאני ילדה חדשה אבל תמיד יש את העליות והירידות... ולפעמים אני פוחדת שאני ארגיש מן לבד כזה ובאמת לפעמים אני מרגישה ככה וקשה לי אני פוחדת ששוב אני אחזור לדיכאון שהייתי לפני הטיפול ואז לא יהיה לי אוזן קשבת ואף אחד לא יסייע לי... אני עדיין במעקב אצל המטפלת שלי, אבל עדיין אני נורא חוששת שאני אחוש מן בדידות כזאת ושלא יהיה לי אוזן קשבת כי אני נורא זקוקה לזה לפעמים ויש לי המון חברות וחברים ומשפחה שיכולים לעזור לי (כשצריך) אבל עדיין זה לא יהיה עזרה אמיתית כמו של המטפלת שלי.
אני נורא אשמח אם תעזרי!
חסויה.

חסויה יקרה.
הצטערתי לשמוע שנאלצת לעבור דבר איום ונורא כמו שאת מתארת. אבל יש משהו מעודד במכתב שלך. עולה ממנו שאת נערה רגישה ובוגרת בצורה בלתי רגילה, ושיש לך אמונה ביכולת שלך להתגבר על הקשיים שהחיים הציבו לך. את חזקה מאוד מבפנים, אבל גם מרשה לעצמך להישבר וליפול, שזה חשוב מאוד. התכונות הללו הן שגרמו לך לעבור טיפול פסיכולוגי מוצלח, ולשאוב ממנו כוחות חדשים. התקופה של סיום טיפול פסיכולוגי היא תקופה לא קלה. יש פעמים שבהן המטופלת (או המטופל) מרגישים שזה החלק הכי קשה בטיפול. פתאום כאילו "זרקו אותך למים" ומצפים ממך להצליח לשחות לבד. מצד אחד זה נכון. יש סיבה לכך שהחלטת להפסיק את הטיפול. (ואני מציינת במאמר מוסגר, שאני מקווה שהסיבה היא לא בעיות כספיות. אם הסיבה היא אך ורק חוסר יכולת לעמוד בתשלום, אז יכול להיות לכך פיתרון, ואני מציעה לך לא לוותר ולפנות יחד עם הורייך לעובדת הסוציאלית ובמקביל גם לעמותה לנפגעות אונס). אני משערת שהסיבה שהחלטתן לסיים את הטיפול היא משום שכעת את נמצאת בשלב אחר, שלב שבו יש לך את הכלים להתמודד עם הקשיים בכוחות עצמך. זה חשוב מאוד שתגיעי למצב שבו הבדידות לא מאיימת עלייך, ואת לא תלויה במטפלת, ומסוגלת להתמודד עם הבדידות ועם הכאב גם מבלי להיפגש איתה אחת לשבוע. מצד שני- חשוב שתביני שאת לגמרי לא לבד. קודם כל- כמו שאמרת, יש לך סביבה תומכת. לפעמים עזרה של סביבה קרובה כמו משפחה וחברים, היא עזרה הרבה יותר "אמיתית" מעזרה של מטפלת פסיכולוגית. אני מניחה שאת מסוגלת להבין למה אני מתכוונת. דבר נוסף- למרות היציבות שאת נמצאת בה כעת, המצב הנפשי שלך יכול להשתנות, בדיוק כמו שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו באמצע החיים במצב נפשי קשה. במקרה שלך, את חוששת שתחזרי לתקופת הדיכאון. אל תחששי מכך. הסתכלי לדיכאון בעיניים, ותגידי לו שאם הוא חוזר, את תנצחי אותו שוב. ולכן- אם את שוקעת בדיכאון אמיתי ומרגישה שכוחותייך להתמודד אוזלים, את חייבת לחזור לטיפול פסיכולוגי. וזה לא אומר שנכשלת. להיפך! זה אומר שיש לך את האומץ והחכמה להודות שאת זקוקה לעזרה. הלוואי שלכולנו יהיה את האומץ הזה. חסויה יקרה את עומדת לעבור תקופה לא קלה, אבל את גם תראי כמה כוח ותקווה יש בתקופה הזו. להצליח להתמודד עם החיים בכוחות עצמך, לאחר תקופה ממושכת של טיפול פסיכולוגי, זו תחושה עילאית וממש משכרת. דעי לך שמותר לך לחוש בדידות וכאב, וזה לא אומר שמיד עלייך לפנות לפסיכולוגית. מצד שני- אם את מרגישה שאת לא מסוגלת לבד, מותר לך ואת אפילו חייבת לפנות אליה שוב. לסיום- אני ממליצה לך לדבר על הכל עם המטפלת שלך, ולשתף אותה בחששות. אני בטוחה שהיא תבין ויחד תמצאו דרכים להתמודד עם התקופה החדשה. אני שולחת לך חיבוק ומאחלת לך רק אושר מעתה והלאה!

היי אור, שלחתי לך הודעה לגבי היחסים שלי עם אמא שלי, ואת ענית עליה. רציתי להגיד לך שכנראה הכל נבע בגלל אותה תקופה, שכנראה הקשתה על היחסים בינינו. מאז שכתבתי לך את ההודעה הקודמת, ועד עכשיו, שראיתי שענית עליה, היחסים בינינו השתנו. רציתי להבהיר שאמא שלי היא האמא הכי טובה בעולם, לפחות כרגע, וכנראה באותו הזמן היה על שתינו יותר מדיי לחץ... המון תודה על זה שבכלל בחרת להגיב על הבעיה שלי, והייתי רוצה שתפרסמי את התגובה שלי, כדי שילדים אחרים עם בעיות דומות לשלי ידעו שהזמנים האלה עוברים, ובסוף זה מסתדר. את יודעת, לפני כמה דקות, כשקראתי את הבעיה שאני בעצמי כתבתי, בכלל לא זיהיתי שאני כתבתי את זה... הזמן מעביר הכל, אפילו את העצב או את המתח שבאותו הזמן שזה שורר בתוכך אתה חושב שזה לעולם לא יעבור. אני מודיעה לכולם- אל תאבדו תקווה, הכול עובר!
תודה, אנונימית

אנונימית מקסימה.
כל כך שמחתי לקבל את מכתבך. לפעמים באמת עובר הרבה זמן עד שאני מספיקה לענות על שאלה ששולחים, ובזמן הזה השאלה כבר נפתרת מעצמה. את בהחלט צודקת שהזמן מסוגל להעביר הכל. אין שום מצב בחיים שנשאר כמו שהוא לנצח. החיים שלנו ממשיכים בתנועה אינסופית, ומשתנים כל הזמן. לפעמים העצה הטובה ביותר שאפשר לתת, היא הסבלנות. אני מקווה שילדים אחרים יתקראו את מכתבך וישאבו ממנו כוחות. שיהיה לכולנו רק טוב!

לאור היקרה שלום!
יש לי בעיה שנורא מציקה לי. אני ילד מקובל וכל זה אני שומע רוק כבד ומטאל ואני פריקי כזה ותגובות חבריי הם ממש לא לעיניין וכל הזמן משייכים אותי לכת-השטן ואני ממש עצוב מכך. בבקשה תעזרי לי!!!
בתודה מראש,קובי

קובי היקר.
הופתעתי לקרוא את מכתבך. מצד אחד אתה נער מקובל, שלא מודאג ממה שאחרים אומרים עליו, ולכן "מעז" לשמוע סוגי מוסיקה שלא מקובלים על כולם. מצד שני, זה נראה כאילו אתה עדיין תלוי במה שהאנשים סביבך חושבים עלייך, ולכן גם כשהם מעירים הערות בפירוש מטופשות, (כמו "כת השטן") אתה נעלב מכך. קובי מקסים, תחשוב טוב מדוע אתה שומע את המוסיקה הזו. האם זה משום שאתה דוגל ברצח וברוע כמו מי ששייך לכת השטן? אם כן, כנראה שיש משהו בדבריהם של חבריך, ואולי עליך לבחון מחדש האם כדאי לך להמשיך בדרך הזו. אך מדבריך נראה לי שלא זה המקרה. אתה שומע את המוסיקה הזו דבר ראשון משום שאתה אוהב אותה, וגם משום שהיא מסמלת בעינייך חופש מסוים מהצורך להיות כמו כולם, ולקבל אישור מכולם. אתה שומע את המוסיקה הזו משום שאתה יודע מי אתה, ולא צריך אף אחד שיאשר לך שאתה בסדר. אני מציעה לך לעמוד מול חבריך ובכל פעם שהם טוענים טענות ילדותיות, פשוט תתעלם מהם. הם עושים זאת כדי לבחון את תגובתך: האם אתה באמת חושש ממה שאחרים חושבים עלייך. את התשובה לשאלה הזאת הם יגלו כשהם יראו שאתה לא מתרגש מכל שטות שמישהו מהם אומר לך. שיהיה לך רק טוב ובהצלחה!

היי אור.
יש לי חיים די מסובכים. גיליתי שאבא שלי מתכתב עם נשים אחרות ,(וזו לא היתה שיחה תמימה) אני מפחד שהוא בוגד באמא שלי. מה לעשות?
אלמוני.

אלמוני חמוד.
תיארת כאן מצב בהחלט לא פשוט וקשה להתייחס אליו לעומק באינטרנט, אך בכל זאת אנסה: בגידה בבן או בת הזוג, במיוחד כשהיא באה בתוך מסגרת הנישואין, היא דבר חמור מאוד, אך לצערנו זה קורה. אתה תיארת מערכת יחסים בין אביך לבין נשים אחרות, שמבוססת על התכתבות או שיחה, לפי מה שידוע לך. אתה מאמין שזו לא מערכת יחסים תמימה, ויכול להיות שיש לה אופי רומנטי. קשה לקבוע מה בדיוק נחשב ל"בגידה", וזה דבר שרק הורייך יכולים לקבוע, אבל ברור שכאשר אדם נשוי מנהל שיחה בעלת אופי רומנטי עם אישה אחרת, זה לא מתאים, ופוגע בברית הנישואין שיש לו עם אשתו. מערכת הנישואין בנויה על נאמנות וכבוד הדדי, וכאשר מתרחשת בגידה חוזרת ונשנית מצד אחד מבני הזוג, היא למעשה פוגעת בבסיס עליו עומד הקשר. חשוב שנבין כמה דברים: איש או אישה המגיעים למצב של בגידה, עושים זאת בדרך כלל כתוצאה ממצוקה נפשית, ולא חס וחלילה מתוך כוונה תחילה לפגוע בבן הזוג או בילדים. אך לצערנו מעשים אלו שנעשים מתוך קושי וכאב, בסופו של דבר פוגעים בדבר החשוב ביותר- המשפחה. אלמוני מקסים, חשוב שתדע שאנחנו, בתור ילדים או בני נוער, לפעמים מצליחים להבחין טוב יותר מההורים שלנו בין טוב לרע. אתה עצמך מבין שבגידה בבת זוג היא דבר שלא ייעשה. אתה מבין שכדי להצליח לנהל חיים מאושרים, של זוגיות בריאה ומשפחה מלוכדת, מוכרחים ההורים לשמור נאמנות זה לזה. אתה מבין שאין משמעות לאהבה, אם היא לא מתקיימת לנצח עם אחד בלבד. לצערנו, ההורים לא תמיד מבינים את מה שילדיהם מבינים. וכך גם במקרה שלך. אבא שלך עושה טעות חמורה. כתוצאה מהמעשים שלו, הוא פוגע בך, למרות שאתה הדבר היקר לו בעולם. את הטעות הזאת הוא היה יכול למנוע אם הוא היה מבין את הדברים שאתה מבין כבר בגילך הצעיר. אלמוני יקר, אני אומרת לך משהו שאני נוהגת לחזור עליו לעיתים קרובות במדור הזה: כאשר ההורים שלנו טועים, רצוי שנצליח לעשות שני דברים: דבר ראשון, לסלוח להם. לסלוח מתוך אהבה וקבלה שלהם כבני אדם שגם הם כמו כולם עושים טעויות. ודבר שני- ללמוד מהטעויות שלהם ולהבטיח לעצמנו שכשנגדל, אנחנו נתקן את הטעויות הללו בכך שלא נחזור עליהם. אני מאחלת לך שתהיה חזק כדי להצליח בשתי המשימות הקשות הללו. אני מאמינה שתצליח.

שלום אור.
אני ילד די דכאוני. כלומר חשבתי כמה פעמים: בשביל מה אני חי בכלל, החיים שלי בזבל אין לי כוח לחיות ובשביל מה אני חי בכל מקרה אני אמות מתי שהוא, אז כל מעשה שאני לא אעשה זה לא ישפיע על כלום כי כולנו בסופו של דבר נמות אז בשביל מה להתאמץ לעשות את החיים כיפים יותר זה בכל מקרה זה לא ישפיע בקיצור השאלה שלי: בשביל מה להתאמץ לעזאזל???
-סתם מישהו-

סתם מישהו יקר.
קראתי את מכתבך ונדהמתי. אתה בכלל לא "סתם" מישהו, אלא דווקא מישהו נדיר ששואל את השאלות הכי קשות והכי עמוקות. יש אנשים רבים שלעולם לא מעזים לשאול את השאלות הללו ולא מתמודדים עם האמת הכואבת. "סתם מישהו" יקר, האמת הכואבת היא שלעולם לא נדע מהי המשמעות של חיינו. אתה ביטאת בעצמך עוד אמת כואב אחת, והיא- שבסופו של דבר כולנו נמות. (אגב, אני לא יודעת אם אתה מכיר את ספר "קהלת", שמופיע בתנ"ך ונכתב על ידי שלמה המלך. הוא מדבר בדיוק על התחושות האלה ואני בטוחה שאם שלמה המלך היה שומע אותך הוא היה מזדהה עם כל מילה). כעת אני שואלת אותך. חשוב על כך: האם הבעיה האמיתית היא שבסופו של דבר מתים? האם היית מאושר יותר אילו היו לנו חיי נצח ולא היינו מתים לעולם? אני משאירה לך את המחשבה הזו לעצמך. מה שמאפיין את דבריך, היא המודעות שלך ל"זמניות". כלומר- אתה מרגיש שכל דבר טוב שקורה לך הוא רק "זמני", ויחלוף בסופו של דבר, ולכן אתה מתוסכל. אני מאוד מזדהה עם התחושה הזו, אבל למען האמת זה לא לגמרי מדויק שהכל "זמני". אני יכולה לומר לך מניסיון אישי שלי, שיש דברים שלא חולפים לעולם. אפילו רגעים. זה נשמע מוזר, כי כל מצב שמתחיל, בסופו של דבר גם נגמר. אבל הרשה לי לנסות להסביר: נניח שפגשת מישהי. היא הפכה אותך להיות אדם מאושר יותר, וגרמה לך להרגיש שיש מי שמבין אותך, ומקבל אותך למרות כל חסרונותיך. גם אתה הארת את חייה באור שמעולם לא היה לה. בסופו של דבר הבנתם שניכם שאתם מעוניינים לבלות את חייכם זה לצד זו "עד שהמוות יפריד ביניכם". ואז, היה ביניכם רגע, שבו הסתכלתם זה לזו בעיניים והחלטתם לא להיפרד לעולם. הרגע הזה עבר אחרי כמה דקות, כי היא הייתה צריכה ללכת לעבודה, ואתה היית צריך לחזור הביתה. אבל הרגע הזה עוד נשאר, והוא ימשיך להישאר. הוא נחקק בנצח. כלומר- הצלחתם לגעת במשהו שקיים בעולם ואף פעם לא מת! וזו- ההתקשרות בין איש לאישה. אינני יודעת בן כמה אתה, ואני מניחה שדיבורים מהסוג הזה על מציאת בת זוג ונישואין, עדיין לא מדברים אלייך. (יכול להיות שהם אפילו מעט מרגיזים אותך, כי אתה לא מרגיש שזו התשובה לסבל ולסתמיות שיש בעולם) אבל אני מאמינה שהחיים, כמה שהם קשים, מזמנים לנו לפעמים מעט דברים שבשבילם כדאי לחיות, אבל עלינו להיות מוכנים לעבוד קשה בשביל הדברים הללו, וזה לא תמיד מעודד לדעת את זה. אחד מהדברים הללו זו הדוגמא שנתתי כאן, אבל יש עוד דברים, שאני מאחלת לכולם לגלות אותם ביום מן הימים. "סתם מישהו" יקר, יש תקופות בחיים שהכל נראה אבוד. שאין חשק לקום בבוקר, ורק השאלה "בשביל מה?!" מנקרת בראש ולא מרפה. החיים אף פעם לא יהיו קלים ופשוטים. אבל דע לך שהחיים מפתיעים, ויום אחד אתה עשוי לקום בבוקר ולגלות שהתקופה הקשה חלפה, ושכעת אתה מסוגל להסתכל לחיים בעיניים מבלי להתייאש. אני מאחלת לך שתמשיך לשאול את השאלות הקשות ולא לפחד מהן, ולהמשיך לחקור את העניין. (למשל- לקרוא ספרים בנושא). אני מאמינה שעוד תפתיע את עצמך. בינתיים, תהיה חזק וסבלני.

אור שלום, שמי הוא דניאל{בת} ואני בת אחד עשרה וחצי ברוך ה' אין לי בעיות, אמנם אמא שלי נפטרה לפני חמש שנים ,ז"ל אבל אבי התחתן לפני שנתיים, אמנם עם אישה קצת צעירה אבל היא ממש נחמדה, אני אוהבת אותה מאוד, והיא אפילו ילדה לי אחות קטנה שנולדה ממש ארבע ימים אחרי היום הולדת שלי. בכל מקרה רציתי גם להגיד לך תודה על כל מה שאת עושה בשביל ילדים תדעי לך שזה ממש משמח אותי. דרך אגב את לא צריכה לענות לי... פשוט רציתי לספר לך(אני בעצם רוצה רק שתרשמי: "קראתי" בשביל שאני ידע).
בברכה:
דניאל!

דניאל מתוקה.
קראתי את מכתבך, והוא שימח אותי משתי סיבות:
דבר ראשון, כיף לגלות שלמרות המקרה המצער שעבר עלייך ועל משפחתך, הצלחתם להתגבר וכיום יש לך משפחה חדשה נפלאה ומלוכדת באהבה. כל הכבוד לכם. תמשיכו כך! דבר שני, שמחתי לשמוע שאני מצליחה לשמח אותך ואולי לעזור לעוד ילדים. אני מאחלת לך ולכל שאר קוראי המדור שנזכה כולנו להרבה שמחה ואושר אמיתי.

היי אור,ש לי בעיה מעמיקה מאוד!
אני בת ארבע עשרה וחצי מראשון לציון. שבוע שעבר היה לי מקרה עם אבא שלי... הוא התחיל לגעת בי במקומות הנשיים שלי ולא ידעתי איך לעצור את זה כי הוא אבא שלי. לא אמרתי לאף אחד..
מה לעשות?
שלך:
-אנונימית בלב-

אנונימית בלב יקרה.
הצטערתי לשמוע שנערה בגילך נאלצה לעבור אירוע חמור כפי שאת מתארת. התופעה של פגיעה מינית בתוך הבית בידי אחד מבני המשפחה, זו תופעה שלצערנו קיימת הרבה יותר ממה שנדמה לנו. חשוב שתביני כמה דברים. דבר ראשון: יכול להיות שאביך הוא אבא מקסים ואדם מקסים. אבל ככל הנראה הוא סובל מבעיה חמורה. הבעיה הזו גורמת לו לפגוע בדבר שיקר לו מכל- הבת שלו. הבעיה הזו גם גורמת לו לפגוע בעצמו, משום שהוא לא יכול לנהל חיים תקינים אם הוא לא מסוגל לשלוט על מעשיו. לכן אביך מוכרח לעבור טיפול ואולי אפילו להימצא במקום שבו הוא לא יוכל לפגוע בך יותר. דבר שני: את עברת אירוע קשה, והוא לא באשמתך. האירוע הזה הוא עלול להשאיר צלקת בליבך. כדי להתגבר על מה שעברת, חשוב שתסכימי לפנות לגורם מקצועי שמטפל במקרים מהסוג הזה. יש כמה גורמים שאת יכולה לפנות אליהם. זו יכולה להיות עובדת סוציאלית, היועצת של בית הספר, או אפילו מורה שאת סומכת עליה. אבל את לא חייבת לפנות למישהו שאת מכירה: את יכולה גם להתקשר למוקד סיוע שמספרו: אחת-שתיים-אפס-אחת. שם תענה לך אישה מקסימה, שתעזור לך להתמודד עם מה שעברת. מוקד הסיוע גם ידאג לך למישהי שתלווה אותך בהמשך הדרך ובהמשך הטיפול. הכי חשוב שלא תשמרי את הדברים בבטן, ותאמיני בעצמך. את לא אשמה במה שקרה, ואת לא צריכה להתבייש לפנות לעזרה. להיפך- זכותך להתגבר על המשבר ולנהל חיים מקסימים ומאושרים. אני שולחת לך חיבוק ומאמינה בך. שיהיה לך רק טוב מעתה והלאה!

היי אור!
אני בת חמש עשרה, דתייה. יש לי תשעה אחים- אחד שגדול ממני בשנתיים, והשאר קטנים. ההורים שלי עבדו עד שנולד אחי הקטן ביותר . עכשיו אמא שלי הפסיקה לעבוד לגמרי, והיא בבית איתנו. זה הכי כיף בעולם לבלות ככה את הילדות, עם אמא בבית, אבל עכשיו אין לנו כסף כמעט. כפי שאת בטח יודעת, זה מאמץ כלכלי מאוד גדול לנהל בית של שתיים עשרה נפשות. אבא שלי עובד, אבל לאחרונה הוא פחות זמן איתנו, כי הוא עסוק. הבוס שלו כל הזמן אומר לו שאם הוא לא יקדיש יותר זמן לעבודה, הוא יפוטר. עכשיו אני נורא דואגת. גם ככה אנחנו חיים על הקצה, בדלות, ואם אבא שלי יפוטר, בכלל לא יהיה לנו כלום. איך נחיה כולנו בלי כלום ?אבא שלי עושה הכל כדי להתאמץ בעבודה,אבל אין לו ברירה, כי אמא שלי צריכה המון עזרה עם כל האחים הקטנים. אני משתדלת לעזור לה אבל יש גם לזה גבולות. היא לא מרשה לי לפספס בית-ספר או שינה בשביל זה, ולמרות שיש לי מאה אחוז כוונות טובות, אין לי הרבה זמן. אני בתקופת מבחנים היסטרית. אני אוהבת את הורי מאוד ולא יודעת מה לעשות. אני לא יכולה לדבר איתם על זה, פשוט קשה לי, כואב הלב. אני גם לא יכולה לדבר עם אף חברה. אני מתביישת. ואני לא יודעת מה לעשות, אני בוכה כל הזמן. אני מפחדת שבסוף נהיה עניים בלי כלום. את תקוותי היחידה.
ברוכה תהיי! ותודה רבה מראש...
מחכה לתשובה ממך,
דתייה בת חמש עשרה.

היי דתיה בת חמש עשרה חמודה.
הצטערתי לשמוע על התקופה הכלכלית הקשה שעוברת על משפחתך, אבל שמחתי לגלות שלמרות שמבחינה "חומרית" אתם חיים בצמצום, מבחינה "רוחנית" אתם חיים בשפע רב. למה הכוונה? את מתארת משפחה מבורכת באחים ואחיות, עם אמא שנמצאת בבית תמיד בשבילכם. גם אביך שלא נמצא אתכם הרבה, למעשה מקדיש את כל זמנו למען המשפחה. זה מדהים בעיניי. למרות שלא אמרת זאת במפורש, עושה רושם שהבית שלך מוצף באהבה ותמיכה הדדית. לצערנו יש משפחות שמלאות בכסף ומתנות לילדים, אך אין בהן טיפה מהשפע האמיתי שיש אצלכם בבית. אך למרות החשיבות של האווירה המשפחתית, כמובן שחשוב גם להישאר במצב כלכלי סביר. הבנתי ממך שקיבלת את הרושם שאתם מתדרדרים לעוני. אני מציעה לך שני דברים: דבר ראשון תבקשי לשוחח עם ההורים שלך, תספרי להם איך את מרגישה ותשאלי אותם האם יש סיבה לדאגה. אם כן, תבקשי מהם שייקחו את כל בני המשפחה לשיחה ויסבירו להם את המצב, ושיאמרו לכל אחד מה הם מצפים ממנו כדי שתוכלו ביחד לחסוך ולהישאר במצב כלכלי סביר. דבר שני- חשוב שתמשיכי לשמוע בקול הורייך בכל מה שקשור ללימודים ולבריאות האישית שלך. בכך שאימך אוסרת עלייך לפספס לימודים ושינה בשביל לעזור לה, היא עושה צעד חכם ודואגת לכך שהחיים שלך לא יפגעו כתוצאה מתקופה של מחסור בבית. המשיכי לעזור ולהראות להורייך שאת לצידם, אך שימי לב שאת לא נפגעת מכך. עכשיו תראי. המצב הכלכלי במדינה שלנו בימים אלו לא מזהיר. משפחות רבות מגיעות אל מתחת לקו העוני, והלוואי שהייתי יכולה להבטיח לך שלכם זה לא יקרה. בכל מקרה, לשמחתנו יש כיום מערכות רבות שמטרתן לתמוך במשפחות שמגיעות למצב הזה. הורייך מכירים בוודאי את המערכות הללו, ואת יכולה גם לשאול אותן עליהן. זה לא קל לקבל עזרה כספית ממישהו, אבל צריך לדעת לעשות זאת כשזקוקים לכך. אני מאמינה שגם אם תעברו תקופה קשה, החום והלכידות של המשפחה שלך יעזרו לכם לשרוד אותה ולצאת מחוזקים יותר. ודבר אחרון לסיום: את בכלל לא צריכה להתבייש במה שסיפרת כאן. אם יש לך חברה או שתיים שאת סומכת עליהן שהן חברות אמיתיות, אני בהחלט ממליצה לך לשתף אותן. שיהיה בהצלחה ובסבלנות!