30.04.2006שלום אור.אני בת שלוש עשרה בכיתה ז'. והורי גרושים. עברתי כמה טראומות בחיים שלי כבר בגיל כזה צעיר. למשל שלפני כמה שנים אמא שלי הייתה בדיכאון ניסתה להתאבד כשהייתי בבית. אני זוכרת את הכל...יש לי אחות יותר קטנה ממני וגם היא הייתה איתי מתי שזה קרה אך לה אמרנו שהיא רק נפצעה בטעות ושהיא בבית חולים בגלל זה כי היא הייתה מאוד קטנה ולא רצינו לספר לה שאמא שלה ניסתה להרוג את עצמה. אך גם אני הייתי קטנה ביסודי אבל הייתי הבכורה האחות הבוגרת שיותר מבינה. חשוב לי לציין שאמי לא מתה בסוף והיא ניצלה. היא אמרה שהיא לא תחזור על הטעות הזאת וחזרה פעם נוספת ושוב אמרה שלא תחזור על זה. היא שוב בדיכאון והיא לוקחת כדורים אבל זה לוקח זמן עד שזה יעבור. היא כל יום בוכה ואני רואה את זה וגם אני מתחילה לבכות בסתר כדי שלא תדאג לי ולהוסיף לה עוד קושי בחיים שלה. תמיד שואלים אותי איך אני מרגישה ואם אני מאושרת ואני תמיד אומרת כן כדי שלא ידאגו לי כי אני לא רוצה להוסיף עוד בעיות לבעיות של ההורים שלי. אני כל הזמן בחרדות שהיא רוצה להרוג את עצמה בגלל שהיא כבר ניסתה. אני פשוט מפחדת שהיא לבד בבית ושהיא תנסה לעשות לעצמה משהו. אני כבר הרבה זמן מתפללת לאלוהים ומבקשת ממנו שיעזור לאמא שלי שהיא תחלים מהמחלה הזאת "דיכאון". כמעט בכל יום אני בוכה ואני חושבת שכל החיים שלי עד עכשיו היו סתם חיים בזבל ואני מצטערת על הביטוי אך אני לא חושבת על התאבדות ודברים כאלו כי אני לא רוצה למות אבל גם לא רוצה לסבול. אני אוהבת את אמא שלי הכי בעולם ואני לא יודעת מה אני יעשה בלעדיה. גם ככה קשה לא בבית ספר- אני לא הכי מקובלת ואין לי מלא מלא חברות וגם אין לי ידידים ואף פעם לא היה לי חבר, ואני לא מוזמנת להרבה מסיבות כי אני לא מכירה הרבה. יש לי חברה שהיא ממש ממש מקובלת וכולם מכירים אותה ומתים עליה ויש לה מלא ידידים! לפעמים אני כל כך מקנאה בה ורוצה להיות במקומה. כל כך רע לי! הילד שאני אוהבת בכלל לא יודע שאני אוהבת אותו כי אנחנו לא דיברנו בחיים כי הוא רק בשכבה שלי וזה נראה לי מצחיק לבוא ולדבר איתו סתם. אני כל כך רוצה שהחיים שלי ישתנו לטובה אפילו מצידי שאמא שלי תחלים מאשר שהבעיות שלי יפתרו כי אמא שלי יותר חשובה לי. אל תגידי לי ללכת לדבר עם יועצת או עם פסיכולוגית כי היא לא תעזור לי ואני לא רוצה לדבר עם מישהו שאני לא ממש מכירה. וזה לא מפני שאני לא חברותית או משהו דווקא אני ילדה חברותית ואני רוצה להכיר אנשים ושיהיו לי הרבה חברים. אני רוצה שתעני לי על זה כמה שיותר מהר אני ממש מיואשת ואני לא יודעת מה לעשות! אני מבקשת שגם לא תקצרי או תשני את השאלה אם את יכולה בבקשה. אין לך מושג כמה אני מעריכה את זה שאת עוזרת פה לילדים פשוט אין לך מושג. חסויהחסויה יקרה.קראתי את מכתבך שוב ושוב, ונדהמתי. גיליתי נערה צעירה, בסך הכל בכיתה ז', שכבר הספיקה לעבור כל כך הרבה דברים מסובכים וכואבים בחייה. הייתי מצפה שהכאב שאת אוגרת בליבך יהפוך אותך לאדם כועס, אלים, ולא- רגיש, אבל גיליתי בדיוק ההיפך. את מחביאה בתוכך הרים של עוצמה ורגישות, טוב לב אינסופי.. זה מדהים. לפני שאתייחס למקרה שתיארת, אני מוכרחה להגיד לך שלמדתי ממך המון. וכעת לשאלתך. אני מנסה לחשוב מאיפה להתחיל. הייתי רוצה להבטיח לך שהמצב ישתנה, ושאימך לא תפגע בעצמה יותר. הייתי רוצה להבטיח לך אושר ושמחה פשוטה, כמו לנערה ממשפחה "רגילה". חסויה מקסימה, כואב לי כל כך שאני לא יכולה להבטיח לך דבר כזה. ולצערי- גם אימך לא יכולה להבטיח לך דבר כזה. מחלת הדיכאון, ממנה סובלת אימך, היא מחלה איומה ולעיתים חשוכת-מרפא. אני מניחה שכבר חקרת את נושא הדיכאון, ואת יודעת פחות או יותר מהן התופעות של המחלה הזו. אחת התופעות של המחלה הזו, זה שכאשר היא מגיעה לשיא, היא גורמת לאדם הסובל ממנה לאבד שליטה על מעשיו ורצונותיו, ולפעול רק על מנת להשיג מטרה אחת- מוות. כך קורה שאימך, שללא ספק אוהבת אותך כל כך, מגיעה למצבים איומים של ניסיונות התאבדות. אימך חסרת אונים מול המחלה שלה, והיא לא יכולה לדעת מתי הדיכאון יגיע לשיא, יתגבר על כוחותיה, וידחוף אותה לעבר מעשה התאבדות. את חיה במציאות יומיומית של חשש שמא אימך תפגע בעצמה. זה משא כבד שאת נושאת על כתפייך, ואת לא יכולה לשאת אותו לבד. אסור לך לשמור בפנים כל כך הרבה כאב ופחד. את נערה עם רגישות בלתי רגילה. הכאב שלך צריך לצאת החוצה. יש בחוץ אנשים שרוצים לשמוע אותך. שרוצים לחבק אותך ולעזור לך להתגבר על המצב הבלתי אפשרי שאת חיה בו. האנשים הללו גם למדו כיצד לעשות זאת, בצורה מקצועית ואמיתית. יש כיום הרבה סוגי טיפול. זה לא חייב להיות טיפול פסיכולוגי על בסיס שיחה שבועית. זה יכול להיות טיפול במסגרת של תרפיה: תרפיה במוסיקה, תרפיה באומנות, בדרמה, בבעלי- חיים.. כל כך הרבה אפשרויות כדי שתוכלי למצוא אחת מהן שמתאימה לך. אין לך סיבה להתבייש או לפחד. אנשים וילדים רבים במצב דומה לשלך, פנו לטיפול מקצועי והוא עזר להם להבין טוב יותר את המצב שלהם, להכיר את עצמם לעומק, ולמצוא בעצמם כוחות להתגבר על המשבר. הטיפול מסוגל לעזור לך לאגור את כל כוחות הנפש העצומים שיש לך, ולנתב אותם לכיוונים נכונים. הרשי לי לספר לך על קרובת משפחה שלי, שגדלה אצל אם שסבלה מדיכאון. בסופו של דבר האם נפטרה. הבת שלה עברה טיפול, וכיום היא אישה חזקה ומקסימה שיודעת להתמודד עם משברים. היא גם מאושרת. מגיע לך גם להיות מאושרת. בבקשה ממך, תאמיני ביכולת שלך לזכות בחיים מאושרים למרות הכאב. החיים שלך לעולם לא יהיו פשוטים. אבל הם לא חייבים להיות מלווים בכאב תמידי. אני בהחלט מאמינה שטיפול עשוי לעזור לך. אני מחזיקה לך אצבעות חזק. שתצליחי.שלום אור. אבא ואמא שלי לא מסתדרים ביחד רציתי לישאול אותך איך אני יכול להחזיר את השלום ביניהם?יהודה.יהודה חמוד.הרשה לי לגלות לך סוד: אין הורים שמסתדרים ביניהם תמיד. כמעט כל הורים מתווכחים לפעמים, ואפילו רבים. פעמים רבות המריבות הללו רק עוזרות להם לחזק את הקשר ביניהם. אבל יש פעמים שלצערנו המריבות חוזרות על עצמן יותר מדי, והן חמורות מאוד. במקרים כאלה ההורים מבינים לפעמים שייתכן ועליהם לחיות בנפרד, כדי שהמריבות לא יפגעו במי שנמצא סביבם, כלומר- במשפחה. יהודה מקסים, אני בטוחה שהורייך אוהבים אותך מאוד. אתה הבן שלהם, ויקר להם מכל דבר בעולם. אינני יודעת האם המריבות בין הורייך הן "רגילות" או שהן מריבות חמורות מהסוג שמוביל לפרידה. אבל בכל מקרה חשוב שתדע שני דברים: דבר ראשון, תדע שאתה לא אשם בשום אופן שמה שקורה בין ההורים שלך. הקשר שלהם הוא עניין מורכב מאוד, שכל אחד מהם אחראי לו. אין מצב כזה שהילד אחראי לקשר של ההורים שלו. ההורים הם אלו שאחראיים, ולא אף אחד אחר. ולכן, אתה גם לא מסוגל לעשות משהו שיחזיר את השלום ביניהם. לצערנו זה לא בידיים שלך. אין שום דבר שאתה יכול לעשות שישפיע על הקשר ביניהם. מה שאתה כן יכול לעשות, זה להראות להורים שלך שלמרות הקשיים, אתה עדיין אוהב אותם מאוד ומאמין בהם. אבל אם זה קשה לך ואתה כועס עליהם, אתה יכול גם להראות להם מה אתה מרגיש באמת. אל תתבייש. זו זכותך להרגיש שאתה פגוע וכועס עליהם, ויחד עם זאת גם אוהב אותם. דבר שני- חשוב שתדע שגם אם הוריך מחליטים להתגרש, עדיין יש חוט שמקשר ביניהם, והוא- האהבה שלהם אליך. תמיד יהיה להם משהו במשותף, והוא- ילד שהם אוהבים כל-כך. אתה המתנה שלהם. הם זכו בך ויאהבו אותך תמיד, ושום דבר לא ישנה את זה. גם לא גירושין. אני מקווה שהוריך יעברו את התקופה הקשה, ולא יצטרכו להתגרש. ואם כן- תדע שהם עדיין כאן בשבילך, כל אחד בנפרד. שתזכו לאושר ואהבה, למרות הקשיים.שלום קוראים לי ליאור ואני בן אחד עשרה.הבעיה היא שאני רק בן אחד עשרה בכיתה ה ואני נמשך למין חושב על זה ורוצה לעשות דברים שקשורים לזה אבל אני עוד קטן מדי וכולם קוראים לי סוטה ובגלל שאני רק בן אחד עשרה. אין לי ממש עם מי לדבר על זה ולפעמים אני עצבני בגלל זה ואני לא מבין איך זה התחיל אצלי בגיל כזה צעיר. אני מקווה שתוכלי לעזור לי תודהליאור חמוד.קודם כל, אין לך מה לדאוג. ילדים רבים בגילך נמצאים במצב דומה לשלך, וזה טבעי. אתה נמצא בשלב שבו אתה הופך מילד לנער, וההתפתחות המינית שלך בעיצומה. אם עד עכשיו מין לא עניין אותך, בהחלט ייתכן שכעת זה יסקרן אותך ויעסיק את מחשבותייך אפשר לראות שהתחושה העיקרית שאתה מרגיש ביחס למחשבות שלך על מין, היא אשמה. אנחנו מרגישים אשמים כאשר אנחנו עושים משהו לא בסדר. ליאור יקר, מדוע אתה מרגיש לא בסדר? לחשוב או לחלום על מין זה בסדר גמור, ואין שום סיבה שתכעס על עצמך ותרגיש אשם על כך. ולכן גם אין סיבה שתתבייש מההורים. אתה יכול לנסות לדבר איתם ולשאול אותם על הנושא. הדבר שהכי חשוב לדעת, זה איפה עובר הגבול בין מחשבה למעשה. אם אתה רק חושב או חולם על מין, זה בריא ואפילו נחמד! אבל חשוב להיזהר לא להיגרר בעקבות המחשבות האלה לקיום יחסי מין לא אחראיים, בטרם עת, או עם השותפה הלא נכונה. אם אתה ילד בוגר, ויודע היכן עובר הגבול שלך אז אין סיבה שתדאג מהמחשבות האלה. אז שיהיה לך רק בכיף ובסבלנות!אהלן אור.אני מניחה שהמכתב הזה מגיע עם עוד המון מכתבים אחרים, דחופים ומלחיצים, אחד יותר מהשני. אבל לי אין משהו מדאיג להגיד, ב"ה- ולכן את יכולה לעבור למכתבים דחופים יותר, אם יש כמויות. רק רציתי להגיד שכתבתי לך כבר כמה פעמים, שמי אלה. את מדהימה, את עוזרת נורא, ובכל מצב שצריך,אפשר לחשוב טוב טוב אם באמת כדאי, ואם כן- אני פונה אלייך. ואת עוזרת ומעלה חיוך על הפנים שלי, וכשהכי קשה אני זוכרת שיש אנשים שתומכים בי. רק רציתי להגיד שמה שאת עושה זה פשוט עבודת קודש. עכשיו אני ממש שמחה יחסית, בתקופה האחרונה, וחלק גדול מזה אני חייבת לך. וחשבתי שלא צריך לכתוב רק בעיות, אלא גם לפעמים לזרוק מילה טובה ולהגיד תודה, כי באמת עזרת לי. ואני בטוחה שלעוד המון בני נוער, ועל זה מגיע לך כל ה"כל הכבוד"ים בעולם!מעריצה את היכולת והרצון שלך לעזור תמיד,אלה, בת ארבע-עשרה.אלה מקסימה.אני חייבת לך תודה גדולה. פעמים רבות אני מתלבטת אם מה שאני עושה זה באמת נכון, או שאולי כדאי להפסיק אם זה. הסיבה שאני מרגישה שאולי לא טוב שאמשיך בפינה הזאת, היא משום שמגיעות אליי המון שאלות מהמון ילדים, ורק לחלק קטן מהן אני יכולה לענות. לפעמים אני חוששת שאני מאכזבת יותר מדי ילדים בכך שאני לא עונה להם, וזה פוגע בהם מאוד. שאלתי את עצמי האם המעט שאני עוזרת, שווה את כל הילדים שמתאכזבים משום שאני לא עוזרת להם. לפעמים אני מרגישה שאני יותר פוגעת מאשר עוזרת. אני לא יודעת אם זה נכון, ועל השאלות האלו אין לי תשובה. לכן אני מודה לך מקרב לב על היכולת "לזרוק מילה טובה". זה מעודד אותי מאוד להמשיך. אני מאחלת לך שתמשיכי להתמודד עם הקשיים שבחייך בצורה נכונה, כפי שאת עושה עכשיו. ולכולנו-רק אושר ושמחה.היי אור שמי לילי (שם אמיתי לשם שינוי...) ויש לי כמה בעיות!אני הייתי הילדה הכי מקובלת בכיתה אבל גם הכי מגעילה, ואז הבנתי כמה שאני מגעילה והפסקתי. מאז אני מסתובבת עם חברה הכי טובה שלי אבל אני מרגישה שהיא כל הזמן דורכת עליי. אני ילדה בלי הרבה ביטחון עצמי, והיא עם המון אני לא יודעת מה לעשות כי אם אני אריב איתה לא יישארו לי חברים. והיא כל הזמן כועסת עליי וגורמת לי ללכת אחריה ומתנהגת אליי ממש לא יפה. וגם לא מזמן אח שלי התגייס לצבא - לפני חודש. הוא בדובדבן היה לי איתו קשר חזק מאוד איתו כי הייתי רגילה להיות איתו כל שנייה, ופתאום כשהוא לא פה ריק לי. אני מרגישה שנעלמה לי כל השמחת-חיים, וכשהוא חוזר לחופשות הוא מתנהג אחרת. ממש עצוב לי ואני גם נהייתי ממש מגעילה. אני צועקת על חברות שלי ומוציאה עליהן את העצב שלי בלי שהן עשו כלום... אבל למרות הכל בא לי למות. אין לי חיים בלעדיו הוא תמיד היה מצחיק אותי ולא נותן לי להיות עצובה הוא שמר עליי ודיבר איתי ואני מאוד אוהבת אותו אני לא יכולה אין לי מה לעשות. יש לי גם פחד ענק מאונס ורציחות וחטיפות ואני ממש מפחדת לצאת מהבית בגלל זה אני ממש רועדת אני חולמת על זה וכל הזמן חושבת על זה יש לי חלומות נוראיים ואין לי פה את אח שלי שישמור עליי ויצחיק אותי בבקשה תעזרי לי כי פשוט בא לי למות למרות שיש לי הורים מדהימים ועוד אח ויש לי הכל אני צריכה אותו! אני פשוט לא יכולה לשמוח ועד שאני מצליחה כל דבר קטן שקצת פוגע בי ואני ישר נסגרת ונהיית עצובה בבקשה תעזרי לי אני מתחננת אני לא רוצה לפנות למשהו לאף אחד אז בבקשה ממך! בתודה לילי!לילי חמודה.העלית שלוש בעיות מורכבות, ואני אשתדל להתייחס לשלושתן. בקשר לבעיה הראשונה עם חברה שלך: לפי מכתבך שמתי לב שאת נערה מאוד רגישה, ויותר מכך: יש לך טוב-לב בסיסי שלא מאפשר לך להתנהג בצורה רעה או אכזרית כלפי אחרים. בכל פעם שאת פוגעת במישהו, את מרגישה רגשות אשם על כך, ומבינה שזה לא מתאים לך. על כך אני מוכרחה להגיד לך כל הכבוד. מאותה סיבה שאת לא מסוגלת לפגוע באחרים, את גם וויתרת על המעמד החברתי שלך שהיה מבוסס על העובדה שהתנהגת בצורה "מגעילה". את הבנת שלהיות מגעילה זו לא הדרך, ולכן בחרת בדרך חדשה. הבעיה היא שהדרך החדשה הזו מבוססת רק על חברה אחת, שאת קוראת לה "חברה טובה", ואני קוראת לה "מישהי נצלנית שלא באמת אכפת לה ממך". אני מקווה שהבנת את הרמז. לילי מתוקה, מגיע לך חברה טובה באמת. תתרחקי מה"חברה" שיש לך עכשיו, ותתחילי לחפש חברות אחרות. זה עלול לקחת זמן, ואולי תרגישי בודדה למשך זמן מה, אבל בסופו של דבר את תמצאי! אל תתייאשי! וכעת בקשר לבעיה השניה: שמחתי לשמוע שיש בינך לבין אחיך הגדול קשר כל כך נפלא וחזק. זה לא דבר שהרבה אנשים זוכים לו. אתם כנראה שני אנשים מיוחדים! את אוהבת מאוד את אחיך, שזה דבר חיובי מאוד. אבל יש משהו לא טוב ביחס שלך אליו, והוא העובדה שאת מרגישה ריקה ואומללה כשהוא לא לידך. לילי יקרה שימי לב: הרבה פעמים כשאוהבים מישהו, אנחנו גם נהיים תלויים בו. במקרה שלך- האהבה זה דבר חשוב, אבל התלות שיש לך בו היא מרכיב לא בריא שפוגע בך. אם את באמת מעוניינת לשפר את המצב הנפשי שלך, את מוכרחה לעשות משהו לא קל, והוא: להפריד בין האהבה לתלות. את חייבת ללמד את עצמך לשמוח ולהיות שלמה עם עצמך גם כשאחיך רחוק ממך. אני לא יכולה לומר לך כיצד לעשות זאת, משום שרק את מכירה את עצמך ויודעת מהן נקודות החולשה שלך כשאת לבד. אבל אני יכולה לומר לך נקודה אחת שלדעתי את צריכה להתמקד בה במיוחד: אהבה-עצמית. הכוונה היא שאת לא אוהבת את עצמך. את לא מרגישה מישהי בזכות עצמך, ולכן את חייבת מישהו חיצוני שיהיה לידך ויגרום לך להרגיש שאת שווה משהו. כך זה גם עם "חברה" שלך, וככה זה גם עם אחיך. הגיע הזמן שתביני שאת מישהו נדיר ונפלא בזכות עצמו! מי שלא אוהב את עצמו- לא מסוגל שישאירו אותו לבד. כי אז הוא נשאר לבד עם מישהו שהוא לא אוהב... ובקשר לבעיה השלישית: את מפוחדת מהרבה דברים, ולא מעזה לצאת מהבית בגללם. דעי לך שזו תופעה נפוצה יחסית: הרבה ילדים ובני נוער מפתחים חרדות ופחד מוגזם מדברים שונים. לפעמים החרדות הללו עוברות מעצמן, ולפעמים צריך להיעזר במישהו מקצועי כדי להתמודד איתן ולהתגבר עליהן. אני מציאה לך לבדוק עם עצמך האם את מסוגלת להתמודד איתן לבד, ואם לא- אל תתביישי לפנות לגורם חיצוני כמו- יועצת, מורה, או פסיכולוגית. כיום יש סוגי טיפול נהדרים, ובמקרה הצורך, אני ממליצה לך לברר עליהם. זו זכותך לבקש עזרה. אני מאמינה בך. שיהיה לך המון בהצלחה.שלום אור.שמי נועם ואני בת שתים עשרה.חברתי הטובה ביותר התמודדה שנה שעברה עם בעיה קשה מאוד. דוד שלה נכנס לכלא בגלל משהו שעשה (לא חשוב מה) וכעבור שנתיים וחצי שוחרר מבית הסוהר. אבא של חברה שלי ראה אותו ברחוב מקבץ נדבות, והוא אמר לאמא שלה וחברה שלי במקרה שמעה. והיא מאוד נפגעה מהעובדה שדוד שלה מסתובב בחוץ אין לו איפה לישון ואין לו מה לשתות. והם עברו סכסוך משפחתי מאוד חמור אז אף אחת מהמשפחות לא רוצה לשמור איתו על הקשר אבל חברה שלי באמת הייתה קשורה אליו. היא כל הזמן בוכה ועצובה ואין לה כוח לכלוםאור אני מבקשת תגידי לי מה לעשות איך לעזור לה...בתודה מראש, נועם.נועם מתוקה.כל הכבוד לך על הדאגה לחברתך. רואים שאת חברה אמיתית. הצטערתי לשמוע על התקופה הקשה שעוברת על חברתך ועל המשפחה שלה. אני בהחלט מבינה את הכאב של חברתך: זה לא קל לראות מישהו שאתה אוהב (במיוחד כשהוא קרוב משפחה) כשהוא נמצא במצוקה ובסבל. חברה שלך דואגת לדוד שלה ומרגישה חסרת אונים כי למעשה היא לא יכולה כל כך לעזור לו. משום שאני לא מכירה את המקרה לעומק, אני לא יכולה לתת לחברה שלך עצות מעשיות כיצד לעזור לדוד שלה, משום שייתכן שאין מה לעשות, ויכול להיות גם שדוד שלה מסוכן ושעדיף שהיא לא תתקרב אליו בשלב זה. אבל אני כן יכולה לומר לך מה את יכולה לעשות בתור חברה שלה. את יכולה להיות שם בשבילה. למעשה, את כבר עושה את זה עכשיו. חברה שלך זקוקה למישהי שהיא מסוגלת לסמוך עליה ולספר לה הכל, גם סודות. מישהי שתבין את העצב שלה, ותחבק אותה ברגעים הקשים. זה בהחלט נראה שאת מישהי כזאת. תמשיכי להראות לחברתך שאת אוהבת אותה ושאכפת לך ממנה. גם אם לא תמיד תוכלי לעזור לה בצורה מעשית, את תוכלי לעזור לה לא פחות בכך שתהיי שם בשבילה. אני מאחלת לכן שתמשיכו לשמור על קשר אמיץ כמו שיש לכן עכשיו, ושחברתך תצליח להתמודד עם המשבר.היי אור.אני רוצה להגיד שאני ממש מפחדת להשתנות ממה שאני אני בת שתים עשרה ואני יודעת שאחד החסרונות הבולטים שלי זה העובדה שאני לפעמים (אלא אם כן אני מודעת בצורה חריפה לעובדה שזה רע) נגררת בגלל לחץ חברתי ואני ממש מפחדת שאני ישתנה! קראתי מקרים למשל של ילדים צעירים שרוצים כבר לקיים יחסי מין ומפחיד אותי שאם אני יעשה את זה פעם לא מאהבה אלא כי כולם עשו את זה ולא רק זה, יש הרבה שינויים שאני מפחדת נורא שיקרו לי ואני ממש לא רוצה לשנות את האופי שלי! בבקשה תעזרי לי איך להיות חזקה ולא להשתנותאלמוגאלמוג חמודה.שמחתי מאוד לקרוא את המכתב שלך מכמה סיבות: א. סוף סוף מישהי שמעוניינת להיות עצמה, ולא להשתנות בשביל החברה. ב. סוף סוף מישהי שמבינה שיחסי מין זה לא משהו שנגררים אליו בגלל לחץ חברתי, אלא משהו שצריכים להחליט מתוך שיקול דעת ובגרות. אלמוג יקרה, יש לך תכונה מאוד חזקה וחשובה, ולכן אני מאמינה שבסופו של דבר את לא תיגררי. התכונה הזאת נקראת: "מודעות עצמית". אדם שיש לו מודעות עצמית, זה אדם שמכיר את עצמו ויודע מהן נקודות החוזק שלו ומהן נקודות החולשה. מודעות עצמית זו היכולת להסתכל על עצמך מבחוץ, ולשאול שאלות כמו "מה גורם לי להתנהג כך ולא אחרת..". המודעות העצמית יכולה להזהיר אותנו מפני סכנות. למשל במקרה שלך: את מודעת לכך שיש לך נטייה להיגרר אחרי לחץ חברתי לדברים שאת לא באמת מעוניינת בהם, ולכן את תדעי להיזהר ממצבים שעשויים להוביל אותך להיגררות כזו. עוד תכונה חשובה שיש לך, זו היכולת להבחין בין טוב לרע. את יודעת בדיוק מה את לא רוצה שיקרה לך. את יודעת בדיוק מה נחשב בעינייך ל"רע". השילוב של שתי התכונות הללו- מודעות עצמית, והבחנה בין טוב לרע, יכולות לעזור לך לשמור על עצמך ועל האופי שלך. אני מאמינה שאם תאמיני בכח הרצון שלך ללכת בדרך טובה ולא רעה, ואם תמשיכי לחקור את עצמך ולהיות מודעת לעצמך, אז אין סיבה שתעשי דברים שאת לא מעוניינת בהם. למרות זאת, אני בכל זאת חושבת שאת צריכה לברר נקודה חשובה, והיא: מדוע את נוטה להיגרר אחרי לחץ חברתי. עלייך לשאול את עצמך מה גורם לך להיות חסרת ביטחון עצמי, ולהיות מסוגלת לוותר על האמת שלך רק בשביל לזכות באישור חברתי. לפי המכתב שלך אפשר לראות שאת ילדה חכמה בוגרת ומעניינת, שלא צריך להיות אכפת לה מה אחרים אומרים. אז מדוע בכל זאת את חלשת-אופי? זו שאלה שעלייך לשאול את עצמך, ולדעתי את מסוגלת להכריע ולהחליט שמעתה והלאה את לא תהיי חלשת אופי, אלא להיפך- תראי לכולם שלא אכפת לך מה אחרים אומרים! לך יש אמת ואת מאמינה בה ולא מוותרת עליה בשביל אף אחד. אני מאחלת לך בהצלחה, ובטוחה שתצליחי!היי אור, שמי נטלי. אני בת תשע-עשרה. יש לי בעיה ואני מקווה שתוכלי לעזור לי כי אני כבר הרמתי ידיים.היה לי חבר ארבע חודשים, שנינו חיילים .למרות שזה נשמע מעט זמן בשבילנו זה ממש לא היה ככה. פעם ראשונה שזה קרה לשנינו, אנחנו נקשרנו בצורה מדהימה שאף פעם זה לא היה לאף אחד מאיתנו. אנחנו בילינו תקופה מאוד יפה, כמעט כל יום היינו ביחד, כל סוף שבוע ביחד והיינו ממש בלי הגזמה כמו זוג נשוי. הוא אהב אותי בצורה שאף אחד בחיים לא אהב אותי, הוא אהב אותי אפילו יותר מהמשפחה שלו. מה שקרה שיום אחד אין לי מושג איך הוא פשוט הפסיק לאהוב, ככה הוא טוען. עברו כבר חודשיים ואני לא מצליחה להתגבר על זה. אני כל שבוע יוצאת למסיבות, מכירה בנים, יצאתי עם הרבה מאז, אבל שום דבר לא עוזר לי. לא עובר יום אחד שאני לא חושבת עליו, ולא בוכה. נמאס לי כבר לבכות כל יום וכל היום אני כבר לא אוכלת כמעט ,אין לי תאבון, ואני ירדתי המון במשקל. ומה שקורה לי בתוך הלב משפיע מאוד על החיצוניות שלי, אני פחות שמחה וכל הזמן בדיכאון, למרות שאני כן מנסה לצאת מזה ,כי אני כן יוצאת עם חברות, וכן יוצאת עם בנים אבל כל פעם שזה נראה כאילו זה עובר זה שוב חוזר, ועכשיו הגעתי למסכנה שנמאס לי מהחיים שלי, למרות שיש לי הכל: יש לי בית, משפחה,חברות ... אני מרגישה בעצם שאין לי כלום, כי הוא ממש חסר לי, אני הייתי רגילה לקום איתו כל בוקר להיות איתו בסוף היום, ידעתי שיש לי למה לחיות. אני כותבת את המכתב הזה ובוכה כמו תינוקת, ודיי נמאס לי. אני רוצה לעשות עם זה משהו, אולי לנסות לדבר איתו ולשכנע אותו לנסות שוב, כי הדרך של לשכוח אני רואה שזה ממש לא עוזר לי. אם תוכלי לתת לי עצה באיזו גישה אני צריכה לדבר איתו ולשכנע אותו שאפשר שזה יצליח בעתיד כמו שזה קרה בעבר. בהתחלה הייתי מדברת איתו ובוכה והוא ממש לא אהב את זה, הוא טען שאני נותנת לו מצפון. וזה קשה לי כי אני אחת כזאת שחייבת להוציא הכל החוצה. והוא היה ממש בנאדם עם לב טוב אחרי שזה קרה הוא ממש התהפך, פתאום הוא מדבר אחרת, ופתאום כאילו לא איכפת לו יותר ממני. בהתחלה שהייתי מתקשרת אליו, הוא אמר שהוא רוצה זמן שלא נדבר אז הנה עברו חודשיים ,אני מרגישה שהוא זרק פצצה והלך. ואני לא יכולה לשבת בלי לדעת שעשיתי הכל כדי שזה יצליח. חשוב לציין שאני חושבת שאחת מהסיבות שנפרדנו זה כי שהיינו ביחד הייתי עושה הרבה דברים שהציקו לו וגם אחרי שדיברנו על זה המשכתי .ואני מודעת לטעויות שלי. וכיום אחרי שקיבלתי את המכה אני באמת מודעת למה שעשיתי ואני ממש השתנתי. ואני רוצה להוכיח לו את זה!אני חייבת עזרה דחוף ... לפני שיהיה מאוחר מדי... תודה נטלינטלי מקסימה.את מתארת מקרה שלצערנו קורה להמון אנשים: אהבה נכזבת. קראתי את מכתבך והרגשתי שהדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך זה: "עזבי, תתגברי עליו, בסוף את תימצאי מישהו אחר וזה יעבור". אבל אחר כך שמתי לב שהמכתב שלך מבטא בעיה יותר עמוקה, שהרבה בנות סובלות ממנה, ולמעשה גם בנים. הבעיה הזו, זו היכולת שלנו לאהוב מישהו שלא מסוגל לאהוב אותנו בחזרה. פעמים רבות אנחנו פוגשים מישהו ומתאהבים בו, מבלי שאנחנו מכירים אותו באמת. זו אהבה שלא מבוססת על קשר עמוק, אלא על איזושהי תמונה שאנחנו מציירים לעצמנו לגבי אותו בנאדם. תמונה שמעולם לא עמדה במבחן המציאות. לכן, אני לא קוראת לתופעה הזאת "אהבה", אלא "התאהבות". התאהבות זה תמיד מרחוק: תחושות שלא מבוססות על קשר. המקרה שלך ושל חבר שלך הוא לא בדיוק כזה. אתם כן עברתם את השלב של ה"התאהבות", ונכנסתם לקשר רציני. ייתכן שהייתה ביניכם "אהבה". כעבור כמה חודשים של אהבה סוערת, הקשר שלכם השתנה. חבר שלך טוען שהאהבה נגמרה. בשלב הזה את כמובן היית חייבת לשאול את עצמך למה. איך זה קרה. איך זה שבשבילך הוא האחד, ובשבילו את עוד אחת. יכולות להיות כמה תשובות לשאלה הזאת. יכול להיות שחבר שלך בעצם מעולם לא עבר את שלב ה"התאהבות", ולכן ברגע שהקשר שלכם נהיה רציני מדי, הוא הרגיש שזה לא מה שהוא מחפש. (להזכירך- התאהבות נשארת מרחוק, ולא יכולה להגיע למצב של קשר אינטימי ורציני, עם כל הקשיים. יש אנשים שמחפשים רק התאהבות ולא אהבה, ולכן הם לא מסוגלים להתמיד בקשר עמוק ומחייב.) יכולות להיות עוד סיבות, אבל בשלב הזה הן כבר לא רלוונטיות. מה שכן משנה, זה מה החבר שלך לשעבר רואה בך. נטלי יקרה, עם כל הכאב- חבר שלך רואה בך מישהי שהוא לא מעוניין להמשיך להיות איתה בקשר. כלומר- חבר שלך ככל הנראה עיוור, ולא מסוגל להעריך מה עומד מולו. חבר שלך לא מסוגל לאהוב אותך, ואת מיד מאשימה את עצמך ואומרת :"הייתי עושה הרבה דברים שהציקו לו.. אני מודעת לטעויות שלי.." וזו הבעיה שאני מדברת עליה. מדוע את מאשימה את עצמך? באהבה אמיתית, שמבוססת על קשר עמוק, שני בני הזוג אמורים לקבל אחד את השני ולאהוב זה את זה למרות התכונות הפחות טובות. את נטלי, ולא מישהי אחרת. אם חבר שלך לשעבר לא מסוגל לאהוב את נטלי, סימן שהוא לא ראוי לך. סימן שהוא לא אמור להיות איתך, כי הוא לא מסוגל להעריך אותך בזכות עצמך. זו הבעיה שלו, ולא שלך. נטלי חמודה, את זקוקה למישהו שיאהב אותך ויעריץ אותך למרות שאת עושה "דברים מעצבנים", ולמרות שיש לך חסרונות. בדיוק כמו שאת מסוגלת לאהוב בן זוג למרות חסרונותיו. מי שלא אוהב אותך ולא מקבל אותך, לא יכול להיות אדם שאת אוהבת, כי זה אומר שאת בעצם לא אוהבת את עצמך. אני מקווה שתצליחי להתמודד עם הכאב, ותראי שבסופו של דבר המקרה הזה רק חיזק אותך בדרך לאהבת-אמת עם מישהו אחר. אני מאחל לך הרבה אהבה, וגם סבלנות!שלום אור!!!יש לי ילדה בכיתה שאין לה חברות ואני מתה להיות חברה של הילדה הזאת כי היא חברה אמיתית שאפשר לסמוך עליה. קוראים לה סאשה. אבל אם אני אהיה חברה שלה, כל הכיתה לא יהיו חברים שלי ואם אני לא יהיה חברה שלה, אז כל הכיתה יהיו חברים שלי. אבל אני רוצה להיות חברה שלה ואפילו פעם אחת בחווה חקלאית כול הילדים שמו עליה חול ולכלכו את ארוחת הבוקר שלה והעיפו עליה ניירות והעיפו את התיק שלה וקראו לה מניאקית ושמו על הראש שלה ענפים ואמרו לכולם את מי היא אוהבת, ואני כול כך ריחמתי עליה והייתי לצידה אבל הבעיה שאם אני יהיה חברה שלה אז כול הכיתה לא יהיו חברים שלי ואם אני יהיה איתה ברוגז אז כול הכיתה יהיו חברים שלי אבל אני רוצה להיות חברה שלה והיא אמרה לי שאם אני יהיה חברה של הכיתה שלי, אז היא עדיין תהיה חברה שלי אבל אז הם לא יהיו חברים שלי ואני לא יודעת במה לבחור ??? אז בבקשה תעזרי לי אם להיות חברה של סאשה ? או לא להיות חברה שלה ? בבקשה תעזרי ליתודה רבה לך אור מעמית עמית חמודה.שמחתי לקרוא את מכתבך. כל הכבוד לך שאת לא נגררת אחרי כולם, ולא פוגעת בסאשה. זה מראה שאת ילדה עם אופי חזק ועם אישיות שאפשר ללמוד ממנה. את מתלבטת מה כדאי לך: להיות מוקפת חברים שהם לא חברים באמת, או להיות מוקפת רק בחברה טובה אמיתית אחת- סאשה. הרשי לי לגלות לך סוד: בחיים, לא צריך מליון חברים מקובלים. מספיק חבר אחד או חברה אחת שאפשר לסמוך עליהם באמת. חברה אחת שתהיה לצידך תמיד, גם ברגעים הקשים. מליון חברים מקובלים לא יהיו לצידך ברגעים הקשים. להיפך- הם יתאכזרו אלייך בדיוק כפי שהם מתאכזרים לסאשה ברגעים הקשים שלה. לכן התשובה שלי היא שכדאי לך להיות חברה של סאשה, אפילו שזה אומר שלא תהיי מקובלת. הילדים בכיתה שלך הם מתחת לרמה שלך, ועלולים רק לפגוע בך בסוף. את לא צריכה אותם. כל הכבוד לך על האכפתיות, ואני מאחלת לך ולסאשה שתהיו חברות טובות באמת!הי אורוש...מה נישמע?אני שלחתי לך פעם אחת הודעה מאוד אבל מאוד חשובה... ואני ממש הייתי חייבת להתייעץ איתך, ולצערי לא קיבלתי עצה :( אני ממש צריכה את העזרה שלך... שלחתי את הבעיה שלי בתחילת חג הפסח.תודה רבה, ממני ליאת.ליאת חמודה.לצערי מגיעה אליי בכל פעם כמות גדולה מאוד של מכתבים, ואין לי יכולת לענות לכולם. לכן קורה ששולחים לי שאלה ולא מקבלים תשובה. אם בכל זאת השאלה ממשיכה להטריד אותך ואת מעוניינת לקבל עליה תשובה, מומלץ שתשלחי לי אותה שוב, בצורה מפורטת. אין לי יכולת לזהות אותך ולדעת מהי השאלה ששלחת לפני פסח.. אני לא מבטיחה שאוכל לענות אבל אני אשתדל. אני שוב מבקשת סליחה מכל מי ששולח שאלה ולא מקבל תשובה. אני ממליצה לכולם לבדוק בצורה יסודית את העדכונים הקודמים ולראות האם מישהו שאל שאלה דומה, ולהיעזר בתשובה שנתתי שם. שיהיה לכולנו רק טוב!היי שמי מיכלוש, (כולם קוראים לי ככה), ואני בת שתים עשרה וחצי. יש בעיה שחוזרת על עצמה כבר כמה וכמה שנים טובות, לפני כיתה ד' הייתי חולה, ואחרי זה לא כ"כ הצלחתי להתאושש. לא הצלחתי לאכול,למרות כל הרצון. לא הצלחתי! זה נמשך כמה שנים ,אכלתי רק בבית הספר בבוקר. כל יום הייתי בוכה. זה עבר בערך בכיתה ה'. אם אפשר להגיד עבר. זה חזר מדי פעם והלך. בכיתה ו' זה לא קרה בכלל. עכשיו אני בכיתה ז', ואני פשוט כל יום חושבת שזה יקרה. אני לא מזמינה חברות כדי שלא יחשבו שאני אנורקסית. אני שוקלת שלושים וחמש. ואני לא חושבת שאני רזה, אני רוצה להשמין, להיות שמנה! אמא שלי אומרת שאני נראת טוב,אבל אני חושבת שאני רזה! לפני ככמה חודשים הייתי חולה ולאחר זה לא הצלחתי לאכול ככמה ימים. וזה עבר! כנראה עכשיו אני יותר בוגרת. וחשוב לציין שבתקופה הזאתי הייתי אצל פסיכולוגית. ועכשיו מחר אני יוצאת לנופש עם כמה משפחות ופוחדת שזה יקרה! ואני כל יום פוחדת לאכול. כל יום פוחדת שזה יקרה שוב.מיכלוש מתוקה.אני לא בטוחה שהבנתי את שאלתך: האם את מפחדת ששוב לא תצליחי לאכול למרות שאת רוצה? את מפחדת שהתקופה של החוסר יכולת לאכול תחזור על עצמה? אני מקווה שהבנתי נכון. שימי לב- לפעמים קורה שאנחנו עוברים תקופה קשה בחיים שלנו, (זה יכול להיות מחלה, או משבר נפשי, או אפילו מצוקה שנגרמת ממשהו רע שקרה לנו או למשפחתנו) ואנחנו מצליחים להתגבר עליה בכוחות עצמנו ולהמשיך הלאה. לפעמים אנחנו נזכרים בתקופה הקשה הזאת, בה היינו חסרי אונים וחלשים, ומפחדים שהתקופה תחזור על עצמה שוב, ושהפעם לא נצליח להתמודד. אלו תחושות טבעיות, ומותר לך לחוש אותן. אבל אם התחושות הללו גורמות לך לחששות ולחרדות שחוזרים על עצמם, סימן שרצוי שתשני גישה כלפיהם. לפעמים אפשר להצליח לשנות את הגישה לבד, בכוחות עצמנו, ולפעמים צריך להיעזר במישהו מקצועי. אני מבינה שהיית מטופלת אצל פסיכולוגית, ויכול להיות שכדאי לך לפנות אליה שוב ולספר לה מה את מרגישה, אפילו שאת שלוש שנים אחרי זה. את יכולה לנסות גם לשנות את הגישה בעצמך, ולהחליט שאת משנה את התחושה שלך מ"פחד", ל"אמונה בעצמך". למה הכוונה? במקום לפחד שאת לא תצליחי להתמודד, תחליטי שאת מאמינה בעצמך ויודעת שכבר עברת קושי אחד, ואת תהיי מסוגלת להתמודד עם קושי נוסף. כמובן- את לא חייבת להתמודד לבד. אם הקושי חוזר על עצמו, תמיד אפשר לפנות לטיפול מקצועי. מיכלוש- את לא לבד, וחשוב שתרגישי בטוחה. מותר לך ליפול, ומותר לך גם לבקש עזרה מהסובבים אותך. אני מאחלת לך שתצליחי להאמין בעצמך, ולדעת שעל הכל אפשר להתגבר עם גישה נכונה. בהצלחה!לאור שלום, שמי אולגהלפעמיים אני מרגישה בודדה אני פשוט לא יודעת מה לעשותאני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי ואני לא יודעת איך להתמודד עם זהתודה!אולגה. אולגה מקסימה.אני מאוד מבינה לליבך. הבעיה שאת מתארת מעסיקה ילדים רבים ואני מקבלת המון מכתבים בדיוק בנושא הזה. התשובה הזו פונה לכל מי שמזדהה עם תחושותיה של אולגה, ושיש לו בעיה דומה. ילדים מקסימים שימו לב: הצורך שלכם ביחס אוהב, בחברים ובתשומת לב מהסביבה, הוא צורך טבעי ובריא. זה מראה שאתם רגישים, וזו תכונה חשובה. בכל כיתה או חברה יש ילדים שנדחקים הצידה, "לשוליים", ולא נמצאים במרכז החברים המקובלים. הילדים הללו בדרך כלל ביישנים יותר, רגישים יותר, ולמען האמת הרבה פעמים הם בעלי אופי מדהים הרבה יותר מהאופי של ה"מקובלים". הבעיה העיקרית של הילדים הללו, זה חוסר ביטחון עצמי. הכוונה היא שהם חוששים מדי לנסות להשתלב, כי הם לא מאמינים שמישהו באמת יהיה מעוניין להיות חבר שלהם באמת מבלי "לדרוך עליהם". מה שאני מציעה לכם, בתור ילדים כאלה, זה קודם כל להבין שלא מוכרחים להיות עם מליון חברים ובמרכז בכיתה כדי להרגיש טוב. לפעמים מספיק שניים או שלושה חברים אמיתיים ונאמנים, והם לא חייבים להיות מקובלים. אני מציעה לכם קודם כל להתחיל להאמין בעצמכם: להבין עד כמה אתם נפלאים, ועד כמה יש לכם מה לתת. אחרי שהביטחון העצמי שלכם משתפר, זה הזמן להתחיל לדבר יותר, להשתלב יותר בשיחות, ליזום יותר, ולא לפחד כל הזמן מתגובה. אחר כך, תנסו לחפש לעצמכם בתור התחלה חבר או חברה אחת שאתם סומכים עליהם. ובהדרגה תראו שאתם מוצאים אפילו יותר מחבר אחד. אני בטוחה שאם תאהבו את עצמכם ותראו לסביבתכם עד כמה אתם מאמינים בעצמכם, תגלו לבסוף חברים אמיתיים ונהדרים שאוהבים אתכם באמת! שיהיה בהצלחה!היי אור אני באמת לא יודעת מה לעשות!אני הולכת לבקר את הדודים שלי פעם בכמה זמן ולפני כמה חודשים הלכתי לחדר של בן דוד שלי עם אחותי (לאחותי יש בעיות במוח כך שלא יכלה להגן עליי) ובן דוד שלי רצה לאנוס אותיהבנתי את זה וברחתי משם ועכשיו אנחנו הולכים הרבה לדודים ואמא שלי תמיד שואלת אותי למה אני לא רוצה ללכת לשם ואני לא יכולה להגיד לה והוא כל הזמן מנסה להתחיל איתי אני לא יודעת מה לעשות אחותי שיש לה בעיות במוח ובכל זאת אני אוהבת אותה אמרה לי לספר להורים אבל אני פשוט לא יכולה! ניסתי לדבר עם בן דוד שלי ואז הוא אמר לי שהוא לוקח אותי ואת אחותי לטייל אז הלכנו לפארק והוא ניסה לנשק אותי וננתי לו סטירה והוא התחיל להכות אותי לנשוך אותי לבעוט בי והוא לקח בקבוק פלסטיק שהיה שם והרביץ לי איתו בראש עד שהוא נשבר הוא הרים אותי וחבט אותי על הרצפה היו סימנים כחולים על כל הפרצוף ואמא שלי שאלה מה קרה לי ואמרתי לה שנפלתי אני לא יכולה לספר להםמה לעשות?אני באה אליהם עוד שבוע ובן דוד שלי אמר לי שהוא קנה לי הפתעה ואז ביקשתי שיראה לי והוא הראה לי סיגריות והוא אמר לי שאם אני יתנהג יפה הוא ייתן לי אני ממש מפחדת מה לעשות? אני רוצה למות! בבקשה תעני לי מהר!אלמונית.אלמונית יקרה.את מתארת מקרה חמור במיוחד של הטרדה מינית, ואולי אפילו תקיפה מינית מצד בן דוד שלך. בן דוד שלך סובל ככל הנראה מבעיות נפשיות רציניות, ואת לא אשמה בכך! חשוב מאוד שבן-דוד שלך יעבור טיפול מתאים, ואולי גם יימצא במקום שבו הוא לא יוכל לפגוע בך או באנשים אחרים. אני מבינה שאת מרגישה שאת לא מסוגלת לספר למשפחה שלך, אבל למען האמת זו הדרך היחידה למנוע מהמצב הזה להתדרדר עוד יותר. אלמונית חמודה, אין לך שום סיבה להתבייש. מה שעבר עלייך זו לא אשמתך, ואני בטוחה שהמשפחה שלך תבין את זה. הורייך רוצים בטובתך יותר מכל, והם ירצו לדעת אם נשקפת סכנה לבת שלהם. אני מבקשת ממך שתצליחי להתגבר על הקושי, ותספרי את המקרה למישהו. יש לך כמה אפשרויות למי לספר. את יכולה לפנות ישירות להורים שלך. אם את מרגישה שזה קשה לך מדי, את יכולה לפנות ליועצת של בית הספר או למורה שאת סומכת עליה. יש גם אפשרות שתפני לעובדת הסוציאלית של מקום מגורייך, שתפקידה הוא לטפל בדיוק במקרים מהסוג הזה. אם את לא יודעת איך ליצור קשר עם העובדת סוציאלית, את יכולה להתקשר למספר אחת-אפס-שש, שזה מוקד עירוני של כל עיר וישוב בארץ, ולבקש את המספר שלה שם. בנוסף, את יכולה גם להתקשר לקו-חירום לנפגעות תקיפה מינית, במספר- אחת-שתיים-אפס-שתיים. שם תענה לך אישה שמומחית לסייע במקרים כאלה. היא תעזור לך להתמודד עם מה שעובר עלייך, עם הכאב ועם הקושי, וגם תסביר לך על האפשרויות העומדות בפנייך כדי לוודא שהדבר לא יחזור על עצמו. אני מקווה שתהיי חזקה, תאמיני בעצמך ותצליחי להתגבר על המשבר. אני מאחורייך!היי אור.אני הייתי בישראל, ועכשיו אני כותבת את זה מיפן. אני לפעמים מתגעגעת לישראל. הייתי רוצה לדעת איך להתגבר אל זה. כי לפעמים אני ממש בוכה.בבקשה תעני לי תודה מראש קויה.קויה מתוקה.מרגש לקבל מכתב מיפן! אני מתארת לעצמי שההורים שלך עברו לשם למטרת שליחות או עבודה, ואת נמצאת איתם ומתגעגעת לבית האמיתי שלך, שנמצא בארץ. געגועים זה דבר קשה מאוד. גם כשמתגעגעים לבן אדם, וגם כשמתגעגעים למקום. במקרה שלך את מתגעגעת לארץ שלך, ואין דבר יותר אמיתי מזה. את שואלת איך להתגבר על זה, ולדעתי את יכולה לעשות כמה דברים: דבר ראשון, להמתין בסבלנות. להבין שבסופו של דבר יגיע הזמן שבו תחזרו לארץ. וגם אם לא- כשתהיי גדולה תמיד תוכלי לחזור לארץ, אפילו אם זה בלי הורייך. דבר שני- את יכולה להתכתב עם חברים או חברות שגרים פה, לספר להם על החיים המעניינים שאת חיה בארץ יפן, ולבקש מהם שיספרו לך על החיים שלהם בארץ. אתם יכולים גם להחליף תמונות של מקומות מיפן ומישראל. דבר שלישי- את יכולה לעשות מנוי על עיתון מהארץ. זה יכול להיות עיתון למבוגרים, אבל לדעתי אפשר אפילו על עיתון לילדים או לנוער. העיתון יכול להגיע בדואר עד יפן. דבר רביעי- מומלץ שתשתפי את הורייך במה שאת מרגישה. תספרי להם על הגעגועים שלך ותשאלי אותם האם הם מתגעגעים, ולאיזה דברים בדיוק. יחד תדברו על הארץ ותזכרו אותה גם מרחוק. דבר אחרון- תנצלי את הזמן ביפן, ותעשי חיים! את זוכה להזדמנות מיוחדת לחיות בארץ אחרת, וזו יכולה להיות חוויה מדהימה! אחר כך שכשתחזרי לארץ תזכרי את כל הדברים הטובים שהיו לך ביפן. אני מאחלת לך ולמשפחתך שתצליחו בכל מה שאתם עושים, ושתשובו בשלום!היי אור מה שלומך?אני לא אתחיל לספר לך את הבעיות שלי בגלל שיש לי הרבה וכולן קשורות לאותו נושא... ההורים שלי... הם גרושים. אני מאוד רוצה להתייעץ עם מישהו בקשר לנושא הזה ואין לי עם מי... אני פשוט מרגישה שיש לי משהו ענק שיושב לי על הלב בקשר לגירושין האלה... מאוד הייתי רוצה ללכת לפסיכולוג כי אני מרגישה שהדבר הזה פשוט מונע ממני להיות מאושרת... אבל אם אני אגיד לאמא שלי את זה היא לא תסכים ואני לא מכונה לשתף אותה במה שאני מרגישה.. או שאולי יש עוד אתר כמו שלכם שאני מאוד אוהבת והוא עוזר לי והכל אבל אני מרגישה שאני צכה עוד עצות מאנשים אחרים מה לעשות עם הנושא הזה... אשמח אם תיתני לי אתר כזה.המון תודה ואהבה.היי חמודה.הצטערתי לשמוע שאת שומרת בבטן תחושות כואבות שנובעות מהעובדה שההורים שלך גרושים. גירושין זו תופעה מסובכת שמשפיעה רבות על הילדים, ובהחלט מגיע לך לזכות לעזרה מקצועית או לא- מקצועית. את טוענת שאימך לא תסכים שתלכי לפסיכולוגית, ואני לא בטוחה שזה נכון. אימך רוצה יותר מכל שתהיי מאושרת, והיא מודעת לכך שהגירושין עשויים להקשות עלייך מאוד. יכול להיות שאימך תחשוש מטיפול פסיכולוגי, משום שהוא בדרך כלל מאוד יקר. במקרה כזה, את יכולה לפנות לטיפולים זולים יותר. בשלב ראשון את יכולה לבקש סיוע מהיועצת של בית הספר, ואולי גם מהפסיכולוג/ית של בית הספר. בנוסף, יכול להיות שמגיע לך טיפול פסיכולוגי מוזל דרך הקופת-חולים. אני מציעה שתפני לאימך או לאביך, ותבררו יחד את העניין הזה. את מבקשת גם המלצה על גורמים לא מקצועיים, כמו אתרי אינטרנט או מישהו להתייעץ איתו. ובכן, יש כמה אפשרויות: את יכולה להתקשר למוקד סיוע של ער"ן, (עזרה ראשונה נפשית) בטלפון - אחת-שתים-אפס-שתיים. את יכולה לפנות גם ל"יד ביד" - אוזן קשבת לילדים ולנוער במצוקה (נוער מקשיב לנוער) בטלפון 03-6204999ישנו גם אתר אינטרנט שמסייע לנוער באמצעות התכתבות באינטרנט ששמו :סה"ר- סיוע והקשבה ברשת. הכתובת שלו היא: www.sahar.org.ilאת יכולה גם להצטרף לפורומים באינטרנט בנושא ילדים להורים גרושים. לדוגמא הפורום של תפוז שנקרא "ילדים להורים פרודים" וזה הקישור אליו- http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?forum=235קיימים עוד הרבה פורומים ואת מוזמנת לחפש במנוע חיפוש (כמו גוגל) אתרים ופורומים נוספים. אני מעריכה את האומץ שלך לחפש סיוע ולבקש עזרה. עם גישה כזו את עשויה להגיע רחוק, ולהתגבר על כל משבר! שיהיה לך בהצלחה ורק טוב! 21.04.2006לאור שלום!הבעיה שלי היא: אחי.אחי, שונה ממני בהרבה, אבל הבעיה היא, שעם כל הערה קטנה שלי, ביטוי שלא יאהב או עצה, הוא יכול לצעוק, להרים את הקול, להתחצף, ואם הבעיה נמשכת, הוא יכול להרביץ לי. אני בן שתים עשרה וחצי, ואני גדול ממנו בשנתיים, אבל יש לו תעוזה להרביץ לי מתי שנוח לו. אנחנו מתלוננים להורינו על-כך, אבל המריבות האלה מאוד פוגעות במצב רוחם, שהוא בדרך-כלל נעים ונינוח, ואין להם עניין ב"מי התחיל" ו"מה קרה", אלא שלא נריב יותר, ובכך, גם אני רוצה. השאלה שלי היא, איך לפתור את הבעיה שלי? אני ממש לא רוצה עוד לספוג מכות ומצבי-רוח לא נעימים של הוריי, אני רוצה שוב את האחווה שהייתה ביני לבינו פעם, כשממש היינו קטנים. אשמח מאוד אם תעזרי לי.שלך,עמית.שלום עמית חמוד.התרגשתי לקרוא את המכתב שלך, כי הראית לי שיש עדיין ילדים שמעוניינים באחווה וקשר עם אחיהם. אני מקווה שיש עוד הרבה ילדים כמוך. המציאות שאתה חי בה מוכרת להרבה ילדים. משפחות רבות מתמודדות עם מצב שבו אחד האחים, בדרך כלל ב"גיל ההתבגרות", משליט פחד ומשתמש באלימות כלפי אחיו. לפני שאייעץ לך מה לעשות, בוא ננסה יחד להבין את המצב מנקודת מבטם של אותם אחים אלימים. אחיך ללא ספק עובר תקופה לא פשוטה בחייו. הסיבות לכך יכולות להיות רבות, ולא תמיד חמורות כל כך: זה יכול להיות לחץ בלימודים, לחץ ותסכול מבחינה חברתית (כלומר- יכול להיות שאחיך לא מרגיש מרוצה מהמצב החברתי שלו: מרגיש שאין לו חברים אמיתיים, שאף אחד לא אוהב אותו באמת ומקבל אותו כמו שהוא, ושעל מנת להצליח לזכות בהערכה מצד החברה, הוא צריך להתנהג בצורה כוחנית) זה יכול להיות גם מצב של מצוקה נפשית שנגרמת מהעובדה שבגיל הזה מתעוררות בלב שאלות קשות וכואבות שלא הפריעו לנו קודם לכן. במצב של מצוקה מסוג זה או אחר, אנשים וגם בני נוער נוטים לפעמים לעשות שני דברים. דבר ראשון- לאותת לאנשים שסביבם על כך שהם נמצאים במצוקה, אפילו שהם לא אומרים זאת במפורש. ה"איתותים" הללו יכולים להיות גם התפרצויות כעס ואלימות, שמעידים על כך שרע להם עם עצמם. הדבר השני הוא הפנייה של הכעס כלפי מישהו ש"לא אשם" בכך. האם קורה לך לפעמים שאתה פגוע מאחד ההורים שלך, ואחר-כך זורק הערה מעליבה לחבר שלך? זו יכולה להיות דוגמא להפניה של כעס כלפי מישהו שאתה לא באמת כועס עליו. אתה לא ממש יכול "להחזיר" להורים שלך, אז במקום זאת אתה פוגע במישהו אחר. ייתכן שדבר דומה קורה לאחיך הגדול. כעת אתה שואל מה לעשות. ובכן, קודם כל חשוב שתדע שלא תמיד יש מה לעשות. לפעמים צריך פשוט להיות סבלניים ולחכות שהתקופה הקשה תחלוף. ולמען האמת- פעמים רבות היא באמת חולפת. אחיך עשוי להשתנות בשנים הקרובות ולהפתיע אותך לטובה. אבל אני בכל זאת מציעה לך לעשות שני דברים: דבר אחד, זה ליזום שיחה כנה עם הוריך. (אחיך לא חייב להיות נוכח בשיחה). ספר להם בדיוק מה שסיפרת לי כעת, ותנסו יחדיו לחשוב מה יקל על אחיך לעבור את התקופה הקשה, ומה יקל עליכם כדי לקבל אותו למרות התנהגותו. תדע לך ששיחות עם ההורים יכולות לחולל פלאים. דבר שני- אני בהחלט מציעה לך לפנות ישירות בצורה כנה ועדינה, אל אחיך. אתה יכול ליזום איתו שיחה ולספר לו על מה שאתה מרגיש, ולשאול אותו מה עובר עליו. אתה גם יכול לכתוב לו מכתב. אני בטוחה שגם אם אחיך יראה כלפי חוץ שלא אכפת לו, עמוק בפנים זה ייגע בו מאוד, ויכול להשפיע על מצב רוחו ואולי גם על התנהגותו. אני מאחלת לך ולמשפחתך שתמשיכו להיות מלוכדים, ושתמשיכו לקבל זה את זה למרות הקשיים.שלום אור. אז ככה. היו לי משקפיים עד כיתה ד' הפסרתי לשים אותם עד כיתה ז' ואני עכשיו כיתה ט' אז עשיתי בדיקת עניים אמרו לי לשים משקפיים ואני מתבייש לשים משקפיים. האנשים גם מתייחסים אליי לא יפה. אם נגיד נפל חפץ מסויים אנשים רואים אומרים לי "גם עם משקפיים אתה לא רואה" וכל מני כאלה "מישקפלוצר" ועוד כל מני כאלה. אני בן חמש עשרה ואני לא יודע מה לעשות. אם אני לא אשים משקפיים אז חס וחלילה זה יכול לפגוע בראיה אני לא יודע מה לעשות. אמרו לי לשים משקפיים רק בבית, אבל אני רוצה לראות גם בחוץ. ואין סיכוי שאני אשים משקפיים אין אף סיכוי בעולם, כולם יצחקו וכל מני כאלה. בבקשה תציעו לי משהו. עדשות אני יכול לשים אבל אמרו לי זה דבר עדין. ניתוח הסרת משקפיים בלייזר אני מפחד, אני מפחד שזה יפגע לי בראיה. בבקשה תעזרי לי, זה מאוד חשוב.חסוי. חסוי חמוד.הבעיה שתיארת לי מוכרת לי באופן אישי, כי גם אני עברתי דבר דומה כשהייתי בגילך. היו לי משקפיים וחששתי שהם גורמים לי להיראות לא כפי שהייתי רוצה, ולכן פשוט לא לבשתי אותם. כתוצאה מכך קרו שני דברים: דבר ראשון- המספר שלי גדל וגדל. דבר שני- לא ראיתי כלום, וגרמתי לעצמי הרבה מאוד "פאדיחות". אנשים לא צחקו עליי כשהייתי עם משקפיים, (כי כנראה שאצלנו בחברה הילדים היו יותר בוגרים מהחברים שלך, שלצערי מתנהגים לא כמו ילדים בכיתה ט' אלא כמו ילדים בכיתה ב'.) אבל אחרי שהפסקתי לשים משקפיים והסתובבתי ברחוב מבלי לראות כלום, אז התחילו להיות תגובות לא נעימות. תאר לעצמך שאמרתי שלום לאנשים שאני לא מכירה, ואילו אנשים שאני מכירה לא זיהיתי ולכן התעלמתי מהם. והיו דברים עוד יותר לא נעימים. אצלי המצב נפתר לבסוף בצורה כזו: החלטתי לשים עדשות מגע, ולאחר כמה שנים כשעברתי את גיל עשרים, עשיתי ניתוח לייזר שלשמחתי הצליח מאוד. מה שאני מציעה לך לעשות זה שני דברים: קודם כל להבין שמי שמעיר לך הערות מעליבות הוא המסכן ולא אתה. בכך שאנשים מנסים לפגוע בך בגלל שטויות כמו "משקפיים", זה מראה עד כמה הם חלשים ומנסים להשיג ביטחון עצמי על חשבונך. לאנשים כאלה מגיע התעלמות או מקסימום מבט מלא רחמים. מבין? תהיה חזק! דבר שני- אני ממליצה לך לנסות עדשות מגע. נכון, זה דבר עדין ולפעמים מעצבן, אבל זה המחיר שאנחנו צריכים לשלם אם אנחנו לא מוכנים ללבוש משקפיים. דבר שלישי- אם אתה לא מסוגל להשתמש בעדשות (וניתוח לייזר זה במילא לא רלוונטי בגילך), אני מצטערת לומר לך אבל אתה תהיה מוכרח ללבוש משקפיים. להיות משקפופר ולהיות גאה בזה! למה לא? לדעתי בנים עם משקפיים הם הרבה יותר יפים, כי יש בזה משהו אינטליגנטי וגם משהו שמשדר שלא אכפת להם מלחץ חברתי. בכל מקרה- המצב שלך לא יכול להימשך כפי שהוא. אתה מוכרח לראות ברור ולא מטושטש, כי זה פוגע לך באיכות החיים וגם בבריאות. אני מקווה שבסוף הכל יסתדר, ובינתיים שיהיה לך בהצלחה ובסבלנות! היי אור. עזרת לי פעם אחת תודה רבה! עזרת לי בנוגע לאיבר המין שלי שמגרד ויש לו חתך. הצעת לי לפנות לאמא שלי, הבעיה היא שאני לא ביחסים כל כך טובים עם אמא שלי ואני מתבישת לפנות עלייה. אין לנו רופא משפחה. אני מתביישת. ויש לי שיערות באיבר המין ואני מתביישת לפנות לאנשים ויש לנו מושב קטן שכולם מכירים את כולם וזה מבייש ללכת למרפאה. אני בינתיים שמה חומר של תינוקות שעוזר לפצעים וזה. אני לא יודעת מה לעשות עיזרי לי בבקשה.באהבה,שולמית שם-בדוי.שולמית מתוקה.שני דברים: דבר ראשון- זה חמור מאוד לשים משחות ותרופות על פצעים שאת לא יודעת מה הם. במקרה שלך את משתמשת במשחה לתינוקות שייתכן שהיא לא מזיקה, אבל גם לא פותרת את הבעיה. בכל מקרה אני ממליצה להימנע מלנסות להשתמש בתרופות לבד. יש מקרה מפורסם של נערה בגילך, שירד לה דם באיזור איבר המין והיא חשבה שהדרך לפתור את זה היא על ידי יוד (חומר חיטוי). כתוצאה מכך קרה דבר נורא: היא נפטרה. חשוב שנלמד את הלקח מהמקרה הזה, ונדע שלא משנה כמה אנחנו מתביישים וכמה לא נעים לנו ללכת לרופא, זה עדיף על פני סבל ופגיעה גופנית שאנחנו גורמים לעצמנו ללא טיפול רפואי מתאים. דבר שני- את מציינת שאת לא בקשר טוב עם אמא שלך, וזה בהחלט ייתכן שזה יגרום לך רק יותר להתבייש. אבל לדעתי כדאי לך מאוד לפנות אליה, דווקא בנושא שאת מתביישת בו. דעי לך שהאמהות שלנו מסוגלות להפתיע אותנו לטובה, ואני בטוחה שאימך תתרגש מהעובדה שאת פונה אליה בנושא רגיש כזה. למען האמת, אני מאמינה שאחרי שתפני אליה ותשוחחו על כך, אתן תרגישו הרבה יותר קרובות אחת אל השניה. עומדות בפנייך שתי אפשרויות: או לפנות לאמא שלך, שבוודאי תלך איתך לרופא, או לפנות למרפאה של המושב. במרפאה של המושב יש "רופא משפחה", שזה הכינוי לרופא שמטפל בכם תמיד. התגברי על הבושה, ואני בטוחה שתגלי בסוף שזה לא היה כל כך נורא! בהצלחה חמודה! היי אור.אני בת ארבע עשרה וחצי, ולפני כמה שנים עברתי אונס נורא קשה והיה לי נורא קשה להתמודד איתו... ונכנסתי לדיכאונות ואפילו הגעתי לשלבי התאבדות ועד שהרגשתי שכבר אני נחנקת מבפנים אז החלטתי ללכת לטיפול לפסיכולוגית מקצועית. חצי שנה הייתי מטופלת אצלה והשבוע סיימתי שם את הטיפול ואני מרגישה שאני ילדה חדשה אבל תמיד יש את העליות והירידות... ולפעמים אני פוחדת שאני ארגיש מן לבד כזה ובאמת לפעמים אני מרגישה ככה וקשה לי אני פוחדת ששוב אני אחזור לדיכאון שהייתי לפני הטיפול ואז לא יהיה לי אוזן קשבת ואף אחד לא יסייע לי... אני עדיין במעקב אצל המטפלת שלי, אבל עדיין אני נורא חוששת שאני אחוש מן בדידות כזאת ושלא יהיה לי אוזן קשבת כי אני נורא זקוקה לזה לפעמים ויש לי המון חברות וחברים ומשפחה שיכולים לעזור לי (כשצריך) אבל עדיין זה לא יהיה עזרה אמיתית כמו של המטפלת שלי. אני נורא אשמח אם תעזרי!חסויה.חסויה יקרה.הצטערתי לשמוע שנאלצת לעבור דבר איום ונורא כמו שאת מתארת. אבל יש משהו מעודד במכתב שלך. עולה ממנו שאת נערה רגישה ובוגרת בצורה בלתי רגילה, ושיש לך אמונה ביכולת שלך להתגבר על הקשיים שהחיים הציבו לך. את חזקה מאוד מבפנים, אבל גם מרשה לעצמך להישבר וליפול, שזה חשוב מאוד. התכונות הללו הן שגרמו לך לעבור טיפול פסיכולוגי מוצלח, ולשאוב ממנו כוחות חדשים. התקופה של סיום טיפול פסיכולוגי היא תקופה לא קלה. יש פעמים שבהן המטופלת (או המטופל) מרגישים שזה החלק הכי קשה בטיפול. פתאום כאילו "זרקו אותך למים" ומצפים ממך להצליח לשחות לבד. מצד אחד זה נכון. יש סיבה לכך שהחלטת להפסיק את הטיפול. (ואני מציינת במאמר מוסגר, שאני מקווה שהסיבה היא לא בעיות כספיות. אם הסיבה היא אך ורק חוסר יכולת לעמוד בתשלום, אז יכול להיות לכך פיתרון, ואני מציעה לך לא לוותר ולפנות יחד עם הורייך לעובדת הסוציאלית ובמקביל גם לעמותה לנפגעות אונס). אני משערת שהסיבה שהחלטתן לסיים את הטיפול היא משום שכעת את נמצאת בשלב אחר, שלב שבו יש לך את הכלים להתמודד עם הקשיים בכוחות עצמך. זה חשוב מאוד שתגיעי למצב שבו הבדידות לא מאיימת עלייך, ואת לא תלויה במטפלת, ומסוגלת להתמודד עם הבדידות ועם הכאב גם מבלי להיפגש איתה אחת לשבוע. מצד שני- חשוב שתביני שאת לגמרי לא לבד. קודם כל- כמו שאמרת, יש לך סביבה תומכת. לפעמים עזרה של סביבה קרובה כמו משפחה וחברים, היא עזרה הרבה יותר "אמיתית" מעזרה של מטפלת פסיכולוגית. אני מניחה שאת מסוגלת להבין למה אני מתכוונת. דבר נוסף- למרות היציבות שאת נמצאת בה כעת, המצב הנפשי שלך יכול להשתנות, בדיוק כמו שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו באמצע החיים במצב נפשי קשה. במקרה שלך, את חוששת שתחזרי לתקופת הדיכאון. אל תחששי מכך. הסתכלי לדיכאון בעיניים, ותגידי לו שאם הוא חוזר, את תנצחי אותו שוב. ולכן- אם את שוקעת בדיכאון אמיתי ומרגישה שכוחותייך להתמודד אוזלים, את חייבת לחזור לטיפול פסיכולוגי. וזה לא אומר שנכשלת. להיפך! זה אומר שיש לך את האומץ והחכמה להודות שאת זקוקה לעזרה. הלוואי שלכולנו יהיה את האומץ הזה. חסויה יקרה את עומדת לעבור תקופה לא קלה, אבל את גם תראי כמה כוח ותקווה יש בתקופה הזו. להצליח להתמודד עם החיים בכוחות עצמך, לאחר תקופה ממושכת של טיפול פסיכולוגי, זו תחושה עילאית וממש משכרת. דעי לך שמותר לך לחוש בדידות וכאב, וזה לא אומר שמיד עלייך לפנות לפסיכולוגית. מצד שני- אם את מרגישה שאת לא מסוגלת לבד, מותר לך ואת אפילו חייבת לפנות אליה שוב. לסיום- אני ממליצה לך לדבר על הכל עם המטפלת שלך, ולשתף אותה בחששות. אני בטוחה שהיא תבין ויחד תמצאו דרכים להתמודד עם התקופה החדשה. אני שולחת לך חיבוק ומאחלת לך רק אושר מעתה והלאה! היי אור, שלחתי לך הודעה לגבי היחסים שלי עם אמא שלי, ואת ענית עליה. רציתי להגיד לך שכנראה הכל נבע בגלל אותה תקופה, שכנראה הקשתה על היחסים בינינו. מאז שכתבתי לך את ההודעה הקודמת, ועד עכשיו, שראיתי שענית עליה, היחסים בינינו השתנו. רציתי להבהיר שאמא שלי היא האמא הכי טובה בעולם, לפחות כרגע, וכנראה באותו הזמן היה על שתינו יותר מדיי לחץ... המון תודה על זה שבכלל בחרת להגיב על הבעיה שלי, והייתי רוצה שתפרסמי את התגובה שלי, כדי שילדים אחרים עם בעיות דומות לשלי ידעו שהזמנים האלה עוברים, ובסוף זה מסתדר. את יודעת, לפני כמה דקות, כשקראתי את הבעיה שאני בעצמי כתבתי, בכלל לא זיהיתי שאני כתבתי את זה... הזמן מעביר הכל, אפילו את העצב או את המתח שבאותו הזמן שזה שורר בתוכך אתה חושב שזה לעולם לא יעבור. אני מודיעה לכולם- אל תאבדו תקווה, הכול עובר!תודה, אנונימיתאנונימית מקסימה.כל כך שמחתי לקבל את מכתבך. לפעמים באמת עובר הרבה זמן עד שאני מספיקה לענות על שאלה ששולחים, ובזמן הזה השאלה כבר נפתרת מעצמה. את בהחלט צודקת שהזמן מסוגל להעביר הכל. אין שום מצב בחיים שנשאר כמו שהוא לנצח. החיים שלנו ממשיכים בתנועה אינסופית, ומשתנים כל הזמן. לפעמים העצה הטובה ביותר שאפשר לתת, היא הסבלנות. אני מקווה שילדים אחרים יתקראו את מכתבך וישאבו ממנו כוחות. שיהיה לכולנו רק טוב! לאור היקרה שלום!יש לי בעיה שנורא מציקה לי. אני ילד מקובל וכל זה אני שומע רוק כבד ומטאל ואני פריקי כזה ותגובות חבריי הם ממש לא לעיניין וכל הזמן משייכים אותי לכת-השטן ואני ממש עצוב מכך. בבקשה תעזרי לי!!! בתודה מראש,קוביקובי היקר.הופתעתי לקרוא את מכתבך. מצד אחד אתה נער מקובל, שלא מודאג ממה שאחרים אומרים עליו, ולכן "מעז" לשמוע סוגי מוסיקה שלא מקובלים על כולם. מצד שני, זה נראה כאילו אתה עדיין תלוי במה שהאנשים סביבך חושבים עלייך, ולכן גם כשהם מעירים הערות בפירוש מטופשות, (כמו "כת השטן") אתה נעלב מכך. קובי מקסים, תחשוב טוב מדוע אתה שומע את המוסיקה הזו. האם זה משום שאתה דוגל ברצח וברוע כמו מי ששייך לכת השטן? אם כן, כנראה שיש משהו בדבריהם של חבריך, ואולי עליך לבחון מחדש האם כדאי לך להמשיך בדרך הזו. אך מדבריך נראה לי שלא זה המקרה. אתה שומע את המוסיקה הזו דבר ראשון משום שאתה אוהב אותה, וגם משום שהיא מסמלת בעינייך חופש מסוים מהצורך להיות כמו כולם, ולקבל אישור מכולם. אתה שומע את המוסיקה הזו משום שאתה יודע מי אתה, ולא צריך אף אחד שיאשר לך שאתה בסדר. אני מציעה לך לעמוד מול חבריך ובכל פעם שהם טוענים טענות ילדותיות, פשוט תתעלם מהם. הם עושים זאת כדי לבחון את תגובתך: האם אתה באמת חושש ממה שאחרים חושבים עלייך. את התשובה לשאלה הזאת הם יגלו כשהם יראו שאתה לא מתרגש מכל שטות שמישהו מהם אומר לך. שיהיה לך רק טוב ובהצלחה!היי אור.יש לי חיים די מסובכים. גיליתי שאבא שלי מתכתב עם נשים אחרות ,(וזו לא היתה שיחה תמימה) אני מפחד שהוא בוגד באמא שלי. מה לעשות? אלמוני.אלמוני חמוד.תיארת כאן מצב בהחלט לא פשוט וקשה להתייחס אליו לעומק באינטרנט, אך בכל זאת אנסה: בגידה בבן או בת הזוג, במיוחד כשהיא באה בתוך מסגרת הנישואין, היא דבר חמור מאוד, אך לצערנו זה קורה. אתה תיארת מערכת יחסים בין אביך לבין נשים אחרות, שמבוססת על התכתבות או שיחה, לפי מה שידוע לך. אתה מאמין שזו לא מערכת יחסים תמימה, ויכול להיות שיש לה אופי רומנטי. קשה לקבוע מה בדיוק נחשב ל"בגידה", וזה דבר שרק הורייך יכולים לקבוע, אבל ברור שכאשר אדם נשוי מנהל שיחה בעלת אופי רומנטי עם אישה אחרת, זה לא מתאים, ופוגע בברית הנישואין שיש לו עם אשתו. מערכת הנישואין בנויה על נאמנות וכבוד הדדי, וכאשר מתרחשת בגידה חוזרת ונשנית מצד אחד מבני הזוג, היא למעשה פוגעת בבסיס עליו עומד הקשר. חשוב שנבין כמה דברים: איש או אישה המגיעים למצב של בגידה, עושים זאת בדרך כלל כתוצאה ממצוקה נפשית, ולא חס וחלילה מתוך כוונה תחילה לפגוע בבן הזוג או בילדים. אך לצערנו מעשים אלו שנעשים מתוך קושי וכאב, בסופו של דבר פוגעים בדבר החשוב ביותר- המשפחה. אלמוני מקסים, חשוב שתדע שאנחנו, בתור ילדים או בני נוער, לפעמים מצליחים להבחין טוב יותר מההורים שלנו בין טוב לרע. אתה עצמך מבין שבגידה בבת זוג היא דבר שלא ייעשה. אתה מבין שכדי להצליח לנהל חיים מאושרים, של זוגיות בריאה ומשפחה מלוכדת, מוכרחים ההורים לשמור נאמנות זה לזה. אתה מבין שאין משמעות לאהבה, אם היא לא מתקיימת לנצח עם אחד בלבד. לצערנו, ההורים לא תמיד מבינים את מה שילדיהם מבינים. וכך גם במקרה שלך. אבא שלך עושה טעות חמורה. כתוצאה מהמעשים שלו, הוא פוגע בך, למרות שאתה הדבר היקר לו בעולם. את הטעות הזאת הוא היה יכול למנוע אם הוא היה מבין את הדברים שאתה מבין כבר בגילך הצעיר. אלמוני יקר, אני אומרת לך משהו שאני נוהגת לחזור עליו לעיתים קרובות במדור הזה: כאשר ההורים שלנו טועים, רצוי שנצליח לעשות שני דברים: דבר ראשון, לסלוח להם. לסלוח מתוך אהבה וקבלה שלהם כבני אדם שגם הם כמו כולם עושים טעויות. ודבר שני- ללמוד מהטעויות שלהם ולהבטיח לעצמנו שכשנגדל, אנחנו נתקן את הטעויות הללו בכך שלא נחזור עליהם. אני מאחלת לך שתהיה חזק כדי להצליח בשתי המשימות הקשות הללו. אני מאמינה שתצליח. שלום אור.אני ילד די דכאוני. כלומר חשבתי כמה פעמים: בשביל מה אני חי בכלל, החיים שלי בזבל אין לי כוח לחיות ובשביל מה אני חי בכל מקרה אני אמות מתי שהוא, אז כל מעשה שאני לא אעשה זה לא ישפיע על כלום כי כולנו בסופו של דבר נמות אז בשביל מה להתאמץ לעשות את החיים כיפים יותר זה בכל מקרה זה לא ישפיע בקיצור השאלה שלי: בשביל מה להתאמץ לעזאזל???-סתם מישהו- סתם מישהו יקר.קראתי את מכתבך ונדהמתי. אתה בכלל לא "סתם" מישהו, אלא דווקא מישהו נדיר ששואל את השאלות הכי קשות והכי עמוקות. יש אנשים רבים שלעולם לא מעזים לשאול את השאלות הללו ולא מתמודדים עם האמת הכואבת. "סתם מישהו" יקר, האמת הכואבת היא שלעולם לא נדע מהי המשמעות של חיינו. אתה ביטאת בעצמך עוד אמת כואב אחת, והיא- שבסופו של דבר כולנו נמות. (אגב, אני לא יודעת אם אתה מכיר את ספר "קהלת", שמופיע בתנ"ך ונכתב על ידי שלמה המלך. הוא מדבר בדיוק על התחושות האלה ואני בטוחה שאם שלמה המלך היה שומע אותך הוא היה מזדהה עם כל מילה). כעת אני שואלת אותך. חשוב על כך: האם הבעיה האמיתית היא שבסופו של דבר מתים? האם היית מאושר יותר אילו היו לנו חיי נצח ולא היינו מתים לעולם? אני משאירה לך את המחשבה הזו לעצמך. מה שמאפיין את דבריך, היא המודעות שלך ל"זמניות". כלומר- אתה מרגיש שכל דבר טוב שקורה לך הוא רק "זמני", ויחלוף בסופו של דבר, ולכן אתה מתוסכל. אני מאוד מזדהה עם התחושה הזו, אבל למען האמת זה לא לגמרי מדויק שהכל "זמני". אני יכולה לומר לך מניסיון אישי שלי, שיש דברים שלא חולפים לעולם. אפילו רגעים. זה נשמע מוזר, כי כל מצב שמתחיל, בסופו של דבר גם נגמר. אבל הרשה לי לנסות להסביר: נניח שפגשת מישהי. היא הפכה אותך להיות אדם מאושר יותר, וגרמה לך להרגיש שיש מי שמבין אותך, ומקבל אותך למרות כל חסרונותיך. גם אתה הארת את חייה באור שמעולם לא היה לה. בסופו של דבר הבנתם שניכם שאתם מעוניינים לבלות את חייכם זה לצד זו "עד שהמוות יפריד ביניכם". ואז, היה ביניכם רגע, שבו הסתכלתם זה לזו בעיניים והחלטתם לא להיפרד לעולם. הרגע הזה עבר אחרי כמה דקות, כי היא הייתה צריכה ללכת לעבודה, ואתה היית צריך לחזור הביתה. אבל הרגע הזה עוד נשאר, והוא ימשיך להישאר. הוא נחקק בנצח. כלומר- הצלחתם לגעת במשהו שקיים בעולם ואף פעם לא מת! וזו- ההתקשרות בין איש לאישה. אינני יודעת בן כמה אתה, ואני מניחה שדיבורים מהסוג הזה על מציאת בת זוג ונישואין, עדיין לא מדברים אלייך. (יכול להיות שהם אפילו מעט מרגיזים אותך, כי אתה לא מרגיש שזו התשובה לסבל ולסתמיות שיש בעולם) אבל אני מאמינה שהחיים, כמה שהם קשים, מזמנים לנו לפעמים מעט דברים שבשבילם כדאי לחיות, אבל עלינו להיות מוכנים לעבוד קשה בשביל הדברים הללו, וזה לא תמיד מעודד לדעת את זה. אחד מהדברים הללו זו הדוגמא שנתתי כאן, אבל יש עוד דברים, שאני מאחלת לכולם לגלות אותם ביום מן הימים. "סתם מישהו" יקר, יש תקופות בחיים שהכל נראה אבוד. שאין חשק לקום בבוקר, ורק השאלה "בשביל מה?!" מנקרת בראש ולא מרפה. החיים אף פעם לא יהיו קלים ופשוטים. אבל דע לך שהחיים מפתיעים, ויום אחד אתה עשוי לקום בבוקר ולגלות שהתקופה הקשה חלפה, ושכעת אתה מסוגל להסתכל לחיים בעיניים מבלי להתייאש. אני מאחלת לך שתמשיך לשאול את השאלות הקשות ולא לפחד מהן, ולהמשיך לחקור את העניין. (למשל- לקרוא ספרים בנושא). אני מאמינה שעוד תפתיע את עצמך. בינתיים, תהיה חזק וסבלני. אור שלום, שמי הוא דניאל{בת} ואני בת אחד עשרה וחצי ברוך ה' אין לי בעיות, אמנם אמא שלי נפטרה לפני חמש שנים ,ז"ל אבל אבי התחתן לפני שנתיים, אמנם עם אישה קצת צעירה אבל היא ממש נחמדה, אני אוהבת אותה מאוד, והיא אפילו ילדה לי אחות קטנה שנולדה ממש ארבע ימים אחרי היום הולדת שלי. בכל מקרה רציתי גם להגיד לך תודה על כל מה שאת עושה בשביל ילדים תדעי לך שזה ממש משמח אותי. דרך אגב את לא צריכה לענות לי... פשוט רציתי לספר לך(אני בעצם רוצה רק שתרשמי: "קראתי" בשביל שאני ידע). בברכה:דניאל!דניאל מתוקה.קראתי את מכתבך, והוא שימח אותי משתי סיבות:דבר ראשון, כיף לגלות שלמרות המקרה המצער שעבר עלייך ועל משפחתך, הצלחתם להתגבר וכיום יש לך משפחה חדשה נפלאה ומלוכדת באהבה. כל הכבוד לכם. תמשיכו כך! דבר שני, שמחתי לשמוע שאני מצליחה לשמח אותך ואולי לעזור לעוד ילדים. אני מאחלת לך ולכל שאר קוראי המדור שנזכה כולנו להרבה שמחה ואושר אמיתי. היי אור,ש לי בעיה מעמיקה מאוד!אני בת ארבע עשרה וחצי מראשון לציון. שבוע שעבר היה לי מקרה עם אבא שלי... הוא התחיל לגעת בי במקומות הנשיים שלי ולא ידעתי איך לעצור את זה כי הוא אבא שלי. לא אמרתי לאף אחד.. מה לעשות?שלך: -אנונימית בלב-אנונימית בלב יקרה.הצטערתי לשמוע שנערה בגילך נאלצה לעבור אירוע חמור כפי שאת מתארת. התופעה של פגיעה מינית בתוך הבית בידי אחד מבני המשפחה, זו תופעה שלצערנו קיימת הרבה יותר ממה שנדמה לנו. חשוב שתביני כמה דברים. דבר ראשון: יכול להיות שאביך הוא אבא מקסים ואדם מקסים. אבל ככל הנראה הוא סובל מבעיה חמורה. הבעיה הזו גורמת לו לפגוע בדבר שיקר לו מכל- הבת שלו. הבעיה הזו גם גורמת לו לפגוע בעצמו, משום שהוא לא יכול לנהל חיים תקינים אם הוא לא מסוגל לשלוט על מעשיו. לכן אביך מוכרח לעבור טיפול ואולי אפילו להימצא במקום שבו הוא לא יוכל לפגוע בך יותר. דבר שני: את עברת אירוע קשה, והוא לא באשמתך. האירוע הזה הוא עלול להשאיר צלקת בליבך. כדי להתגבר על מה שעברת, חשוב שתסכימי לפנות לגורם מקצועי שמטפל במקרים מהסוג הזה. יש כמה גורמים שאת יכולה לפנות אליהם. זו יכולה להיות עובדת סוציאלית, היועצת של בית הספר, או אפילו מורה שאת סומכת עליה. אבל את לא חייבת לפנות למישהו שאת מכירה: את יכולה גם להתקשר למוקד סיוע שמספרו: אחת-שתיים-אפס-אחת. שם תענה לך אישה מקסימה, שתעזור לך להתמודד עם מה שעברת. מוקד הסיוע גם ידאג לך למישהי שתלווה אותך בהמשך הדרך ובהמשך הטיפול. הכי חשוב שלא תשמרי את הדברים בבטן, ותאמיני בעצמך. את לא אשמה במה שקרה, ואת לא צריכה להתבייש לפנות לעזרה. להיפך- זכותך להתגבר על המשבר ולנהל חיים מקסימים ומאושרים. אני שולחת לך חיבוק ומאמינה בך. שיהיה לך רק טוב מעתה והלאה! היי אור!אני בת חמש עשרה, דתייה. יש לי תשעה אחים- אחד שגדול ממני בשנתיים, והשאר קטנים. ההורים שלי עבדו עד שנולד אחי הקטן ביותר . עכשיו אמא שלי הפסיקה לעבוד לגמרי, והיא בבית איתנו. זה הכי כיף בעולם לבלות ככה את הילדות, עם אמא בבית, אבל עכשיו אין לנו כסף כמעט. כפי שאת בטח יודעת, זה מאמץ כלכלי מאוד גדול לנהל בית של שתיים עשרה נפשות. אבא שלי עובד, אבל לאחרונה הוא פחות זמן איתנו, כי הוא עסוק. הבוס שלו כל הזמן אומר לו שאם הוא לא יקדיש יותר זמן לעבודה, הוא יפוטר. עכשיו אני נורא דואגת. גם ככה אנחנו חיים על הקצה, בדלות, ואם אבא שלי יפוטר, בכלל לא יהיה לנו כלום. איך נחיה כולנו בלי כלום ?אבא שלי עושה הכל כדי להתאמץ בעבודה,אבל אין לו ברירה, כי אמא שלי צריכה המון עזרה עם כל האחים הקטנים. אני משתדלת לעזור לה אבל יש גם לזה גבולות. היא לא מרשה לי לפספס בית-ספר או שינה בשביל זה, ולמרות שיש לי מאה אחוז כוונות טובות, אין לי הרבה זמן. אני בתקופת מבחנים היסטרית. אני אוהבת את הורי מאוד ולא יודעת מה לעשות. אני לא יכולה לדבר איתם על זה, פשוט קשה לי, כואב הלב. אני גם לא יכולה לדבר עם אף חברה. אני מתביישת. ואני לא יודעת מה לעשות, אני בוכה כל הזמן. אני מפחדת שבסוף נהיה עניים בלי כלום. את תקוותי היחידה.ברוכה תהיי! ותודה רבה מראש...מחכה לתשובה ממך,דתייה בת חמש עשרה.היי דתיה בת חמש עשרה חמודה.הצטערתי לשמוע על התקופה הכלכלית הקשה שעוברת על משפחתך, אבל שמחתי לגלות שלמרות שמבחינה "חומרית" אתם חיים בצמצום, מבחינה "רוחנית" אתם חיים בשפע רב. למה הכוונה? את מתארת משפחה מבורכת באחים ואחיות, עם אמא שנמצאת בבית תמיד בשבילכם. גם אביך שלא נמצא אתכם הרבה, למעשה מקדיש את כל זמנו למען המשפחה. זה מדהים בעיניי. למרות שלא אמרת זאת במפורש, עושה רושם שהבית שלך מוצף באהבה ותמיכה הדדית. לצערנו יש משפחות שמלאות בכסף ומתנות לילדים, אך אין בהן טיפה מהשפע האמיתי שיש אצלכם בבית. אך למרות החשיבות של האווירה המשפחתית, כמובן שחשוב גם להישאר במצב כלכלי סביר. הבנתי ממך שקיבלת את הרושם שאתם מתדרדרים לעוני. אני מציעה לך שני דברים: דבר ראשון תבקשי לשוחח עם ההורים שלך, תספרי להם איך את מרגישה ותשאלי אותם האם יש סיבה לדאגה. אם כן, תבקשי מהם שייקחו את כל בני המשפחה לשיחה ויסבירו להם את המצב, ושיאמרו לכל אחד מה הם מצפים ממנו כדי שתוכלו ביחד לחסוך ולהישאר במצב כלכלי סביר. דבר שני- חשוב שתמשיכי לשמוע בקול הורייך בכל מה שקשור ללימודים ולבריאות האישית שלך. בכך שאימך אוסרת עלייך לפספס לימודים ושינה בשביל לעזור לה, היא עושה צעד חכם ודואגת לכך שהחיים שלך לא יפגעו כתוצאה מתקופה של מחסור בבית. המשיכי לעזור ולהראות להורייך שאת לצידם, אך שימי לב שאת לא נפגעת מכך. עכשיו תראי. המצב הכלכלי במדינה שלנו בימים אלו לא מזהיר. משפחות רבות מגיעות אל מתחת לקו העוני, והלוואי שהייתי יכולה להבטיח לך שלכם זה לא יקרה. בכל מקרה, לשמחתנו יש כיום מערכות רבות שמטרתן לתמוך במשפחות שמגיעות למצב הזה. הורייך מכירים בוודאי את המערכות הללו, ואת יכולה גם לשאול אותן עליהן. זה לא קל לקבל עזרה כספית ממישהו, אבל צריך לדעת לעשות זאת כשזקוקים לכך. אני מאמינה שגם אם תעברו תקופה קשה, החום והלכידות של המשפחה שלך יעזרו לכם לשרוד אותה ולצאת מחוזקים יותר. ודבר אחרון לסיום: את בכלל לא צריכה להתבייש במה שסיפרת כאן. אם יש לך חברה או שתיים שאת סומכת עליהן שהן חברות אמיתיות, אני בהחלט ממליצה לך לשתף אותן. שיהיה בהצלחה ובסבלנות! לעמוד הבא