|
ילדים יקרים, הפעם עניתי על עשרים שאלות, אז אני מציעה שכל אחד יבדוק טוב טוב אם השאלה שלו מופיעה במדור.
שלום.אני רוצה להישאר אלמונית אז פשוט תיקראי לי א ' הבעיה שלי היא כזאת: אני בת ארבע עשרה, אמא שלי מתה לפני שלוש שנים. קשה לי מאוד להיפתח לאבא שלי בנושאים נשיים. לכל הבנות שלי כבר יש חזייה, ואני פשוט לא יודעת איך לבקש מאבא שלי לקנות לי חזייה. לפני כחודש התחיל לי המחזור החודשי, ואני לא יודעת מה להגיד לאבא שלי. אני צריכה תחבושות,ופשוט לא יודעת איך לבקש אמא שלי מאוד חסרה לי. אני רוצה למות. אני פשוט רוצה למות, להגיע למקום טוב יותר ולדבר שוב עם אמא.
בבקשה תעזרי לי
ורציתי להודות לך על כל העזרה שאת נותנת לילדים.
א' יקרה.
הצטערתי לשמוע שבגילך הצעיר והרגיש, את נאלצת להתמודד עם שינויים לבדך. את מתארת מצב לא פשוט. נדמה שחסרונה של אימך משפיע על חייך בכל מיני תחומים. אחד מהתחומים הללו הוא נושא ההתפתחות המינית והזהות הנשית, נושא שתופס תאוצה בדיוק בתקופה שבה את נמצאת כעת שבה את הופכת מילדה לנערה ומנערה לאישה. אני מבינה שקשה לך לשתף את אביך בנושאים הרגישים הללו, ואת מרגישה שרק דמות אימהית ונשית תהיה מסוגלת להבין אותך. ובכן, במובן מסויים את צודקת. מצד אחד- אף אחד בעולם לא יוכל להוות תחליף לאימך, וסביר להניח שהיא הייתה עוזרת לך בתקופה זו של חייך בצורה הטובה והטבעית ביותר. את בוודאי מתגעגעת אליה, ואני מבינה ממך שלפעמים החיסרון שלה גובר כל כך עד כדי ייאוש. אבל א' יקרה, שימי לב. חלק מאימך ממשיך לחיות בתוכך. גם במובן הפיזי- את נושאת הרבה מהגנים שלה, (ויכול אפילו להיות ששלבי ההתפתחות שלך דומים מאוד לשלבים שהיו אצלה), וגם במובן הנפשי- רק את יודעת מה הייתה אימך עבורך, איזו אישיות אימהית הייתה לה, וכיצד היא העבירה מהאישיות הזו אלייך בתור הבת שלה. יכול להיות שבחלק מההתמודדויות שיהיו לך בחיים, את תרגישי שאת מסוגלת לפתע לשאוב את הכוחות דווקא מתוך עצמך, משום שאת שומעת בתוכך את קולה של אימך ואת הכוח שלה, שהשאירה אצלך כשהלכה. מצד שני- אני מאמינה שגם אביך יכול להבין אותך ולסייע לך בתחומים הנשיים, למרות שהוא גבר, ובזכות העובדה שהוא אבא. אני יכולה לספר לך סיפור אישי על עצמי, שלמרות שהוא שונה מאוד מהסיפור שלך, (משום שאימי בחיים), יוכל אולי להדגים לך כמה אנחנו לא תמיד מכירות את אבא שלנו. הסיפור הוא כזה: כשהייתי בכיתה ח' אבא שלי הציע לי לנסוע איתו לטיול לאפריקה. הוא מדריך טיולים ונסעתי איתו ועם קבוצה שלמה של מבוגרים שהוא הדריך, לטיול במשך שבועיים. לפני הטיול לא קיבלתי מחזור, ולכן לא העליתי בדעתי שיש אפשרות שאני אקבל בדיוק בטיול. העדפתי לא לחשוב על זה, משום שמעולם לא דיברתי עם אבא שלי על נושאים מהסוג הזה. אני הבת הבכורה במשפחה, ואף אחת בבית לא קיבלה מחזור לפניי. הנושא הזה היה בעיניי עד כדי כך מביך, שהעדפתי פשוט להדחיק אותו ולהתעלם ממנו. ומה לדעתך קרה? ביום השלישי של הטיול מצאתי כתם אדום על הבגד ים. ידעתי שזה זה. לא האמנתי! בתקופה הזו לא היו פלאפונים, ולהתקשר הביתה מאפריקה היה בלתי אפשרי. האפשרות היחידה שהייתה לי היא לספר על כך לאבא שלי. את יודעת כמה חששתי לפני כן? ממש רעדתי מרוב בושה. (עכשיו כשאני נזכרת בזה אני צוחקת). בסוף ניגשתי אליו וסיפרתי לו. הוא חייך ואמר "איזה יופי! עכשיו את ממש ילדה גדולה!" מאותו רגע הוא ממש דאג לי. הלכנו לחפש מקום באפריקה שבו אפשר לקנות תחבושות, ולבסוף מצאנו. הוא שאל אותי אם אני יודעת להסתדר עם זה ויחד קראנו את ההוראות על האריזה. עד סוף הטיול הוא כל הזמן דאג לשלומי ולאיך שאני מרגישה. למען האמת, בזכותו המחזור הראשון שלי הפך לחוויה שלא תישכח. לכן א' יקרה, אני מציעה לך בכל זאת לנסות לשתף את אביך בנושאים הרגישים הללו. אני בטוחה שתופתעי לטובה. שיהיה לך רק אושר ושמחה!
היי אור! שמי שלי ואני מאוד מבקשת שתעזרי לי כי הבעיה שלי לא ממש חשובה אבל לי זה חשוב מאוד! הבעיה היא שיש לי חבר (אני בת ארבע עשרה והוא בן שש עשרה) ואנחנו רוצים לקיים יחסי מין. לו יש ניסיון כי הייתה לו חברה בעבר אבל הוא ממש אוהב אותי, פעם אחת הוא אפילו הציל אותי (: אבל אני לא יודעת איך עושים את זה! אני לא יודעת באיזו צורה, ואיך, ומה... וכששאלתי את אמא שלי (לפחות ניסיתי) היא אמרה שאני לא אדבר איתה על זה ושזה בעיות שלי. והיא לא האמא האמיתית שלי, היא האישה השנייה של אבא ואמי מתה. אין לי את מי לשאול חוץ מאבא אבל הוא כל כך עצבני וחוץ מזה הוא גבר... ואני שאלתי במדור אחר ושם אמרו לי שאני עוד קטנה. אבל אני מרגישה שלא, והוא מאוד אוהב אותי רק שאני לא יודעת מה עושים! וניסיתי בעוד מדור אחד והם אמרו לי שאני ישאל את היועצת. אבל אני לא יכולה כי אז היא תספר למורות אחרות וככה זה יעבור וכולם יצחקו עליי שאני לא יודעת... ובכלל היועצת שלנו היא אישה נוראה ואני לא מגזימה! אני מבקשת עזרה ונכון שזה קצת לא מתאים אבל תעזרי לי!
אוהבת, שלי שלא יודעת מה לעשות.
שלי יקרה.
דבר ראשון לפני הכל- אני לא הולכת להפנות אותך ליועצת, אבל דעי לך שאם את בכל זאת מעוניינת לעשות זאת, את לא צריכה לחשוש מכך שהיא תספר למורים, משום שהיועצת מחוייבת לשמור על סודיות מקצועית. וכעת לשאלתך. אני מתארת לעצמי מה התשובה שאת רוצה לשמוע. את בוודאי מעוניינת שאומר לך משהו כמו "אם מצאת אהבה ואת מרגישה מוכנה, אז לכי על זה, והדרך לקיום יחסי מין היא כזו וכזו..." אבל לצערי אני לא יכולה להגיד לך את התשובה הזו, משום שאני לא מאמינה בה. שאלת לדעתי, אז אענה לך בכל הכנות. לצערי אינני מכירה אותך או את חבר שלך, אבל שמתי לב למשהו בולט במכתבך: כשאת מתארת את הסיבה שבגללה את מעוניינת לקיים יחסי מין עם חברך, את פעמיים כותבת על כך שהחבר שלך ממש אוהב אותך, אבל לא מזכירה אפילו לא ברמז את רגשותייך שלך כלפיו. כלומר- יחסי המין הם בעינייך ביטוי לאהבה, וזה כבר רעיון חשוב שאני שמחה שאת מבינה אותו, אבל השאלה היא איזו אהבה בדיוק מקבלת ביטוי במקרה שלך. אני שואלת אותך כעת, ורצוי שאת תשאלי את עצמך: האם את אוהבת אותו? או שאולי... שימי לב- אולי את רק אוהבת את האהבה שלו כלפייך? אולי התחושה הנפלאה שיש לך בקרבתו זו התחושה של להרגיש סוף סוף אהובה על ידי מישהו, ולא משנה כל כך מי זה? זו שאלה שקשה לענות עליה. צריך לבחון את הדברים מזוויות נוספות. לדעתי, לפני שכל אחד מאיתנו מתחיל לקיים יחסי מין עם בן/בת זוג, עליו לשאול את עצמו מהי משמעות יחסי המין בעיניו. האם זה ביטוי לאהבה? ואם כן, כמה אהבות אמיתיות אנחנו מעוניינים שיהיו לנו בחיים? שלושים? חמש- עשרה? אחת? שאלה נוספת- האם אהבה אמיתית חייבת לבוא בשילוב עם מחוייבות? ואם כן, איזו מחוייבות? של חבר וחברה בגיל הנעורים, בני זוג בגיל העשרים או אולי של בעל ואישה? עד כמה אנחנו צריכים להיות מסוגלים לסמוך על בן/בת הזוג שלנו? האם אנחנו מסוגלים להתמסר אליהם לחלוטין, גם במחיר של סיטואציות מביכות, שאינן דומות למה שאנחנו רואים בסרטים? שלי יקרה, אם נפשך וגופך יקרים בעינייך, רצוי כמובן שתעני על כל השאלות הללו לפני שתגיעי להחלטה סופית. דעי לך שלאחר שהחלטת לשכב עם בן זוג, המעשה הזה ילווה אותך לכל החיים, גם אם תרצי בכך וגם אם לא. אני מנסה להראות לך כמה הנושא הזה הוא מורכב, על מנת שלא תעשי חלילה טעויות שתצטערי עליהן אחר כך. ובסופו של דבר- אם החלטתם לשכב- חשוב שתהיו שניכם אחראים על אמצעי מניעה שניתן להשיג בכל בית מרקחת. וגם אם החלטתם שלא- אני מאחלת לכם שהקשר שלכם ימשיך להעמיק ולהעניק לשניכם אושר גדול ושמחה לנצח!
שלום קוראים לי עמיחי ואני בן שלוש עשרה. אני רוצה לומר לכם שאני בזמן האחרון ממש עצוב, רע לי בחיים ואני לא כל כך מבין למה כי יש לי הכל. לפעמים אני מגיע למצב ממש קשה שאני אפילו חושב על התאבדות ואני לא רוצה לעשות את זה. למה זה קורה לי? מה לעשות?
היי אור מה שלומך?
אני בת שתים עשרה וחצי ואני כל הזמן בדיכאון מהחיים. אני שונאת את עצמי ואת החיים שלי ואני לא רוצה אותם יותר... אני לא יודעת מה לעשות. כל דבר שאני רוצה לעשות משתבש לי. תעזרי לי לפני שיקרה כאן משהו לא טוב...
תודה מראש,
חסויה עצובה :-(
אני בת אחת עשרה ויש מישהו מהכיתה שלי שאני מאוד אוהבת. חבר שלו אמר לי שהוא לא אוהב אותי ושהוא לא מעוניין בי. אני כבר שש שנים אוהבת את הילד הזה ואני לא מפסיקה לחשוב עליו. אני כל הזמן בוכה. יש לי חברות ומשפחה טובה. לפני כמה שבועות ניסיתי להתאבד אבל בסוף לא רציתי כי לא רציתי לוותר על החברות ועל המשפחה הטובה שיש לי. אני מאוד עצובה. אני מרגישה שאני בתוך חדר שיש בו יותר ממיליון אנשים ואני צועקת לעזרה ואף אחד לא מסתכל עלי בכלל ולא שואל מה קרה למה את בוכה? עזרי לי בבקשה אני מאוד אשמח.
תודה
שחר
שלום קוראים לי אביטל ואני בת שלוש עשרה ונימאס לי מהחיים הכל רע. אין לי יותר חברות. ההורים שלי לא מבינים אותי והכל בזבל ואני רוצה להיתאבד אבל האם זה פיתרון? בטח תענו שלא... באמת חשבתי הרבה וחיכיתי הרבה והעניינים לא מסתדרים אז מה לעשות ?
עמיחי, אביטל, שחר, וחסויה עצובה יקרים.
החלטתי לענות למכתבים של ארבעתכם יחד, משום שיש בהם מכנה משותף מאוד בולט, והוא- הייאוש. ארבעתכם מתארים תחושות מאוד קשות, של שנאה עצמית, חוסר תקווה, תחושה שלאף אחד לא באמת אכפת מכם, כעס גדול על החיים ורצון לסיים אותם. לצערי אני מקבלת מכתבים רבים שדומים לשלכם, המתארים בצורה כללית מצב של דיכאון, והתשובה שלי מתייחסת לכל מי שתחושותיו דומות למה שמתואר כאן. בנות ובנים יקרים, אינני מכירה אתכם, ואני יודעת שלכל אחת ואחד מכם יש סיפור חיים אישי ומורכב שגם אותו אינני מכירה מקרוב. אבל דבר אחד אני יודעת עליכם בוודאות. אתם בני נוער מקסימים, ואין שום סיבה שתעברו את הסבל הגדול שאתם עוברים בכך שאתם נופלים לדיכאון ולייאוש. זה לא מגיע לכם. להיפך. מגיע לכם לחיות חיים נפלאים ומלאים באהבה, גם אהבה שלכם כלפי עצמכם, וגם אהבה של אנשים אחרים כלפיכם. לצערנו החיים הם לא דבר פשוט. לפעמים הם מזמנים לנו אירועים קשים מנשוא, ולפעמים כל כך כואב לנו שאנחנו לא מבינים למה אנחנו בכלל צריכים לחיות אותם. אבל חשוב שנזכור דבר אחד: תחושות הן דבר שחולף עם הזמן. אישיות לא. האישיות שלכם היא הדבר שיישאר איתכם לאורך כל החיים. גם ברגעים העצובים והחשוכים, וגם ברגעי האושר השמיימי. לכן הדבר החשוב ביותר שעליכם לעשות, הוא ללמוד לאהוב את עצמכם, את האישיות שלכם, לפתח אותה ולהאמין בה. להפוך את האישיות שלנו לאישיות חזקה ויציבה זו משימה קשה שדורשת הרבה עבודה. זה אומר שאתם תצטרכו ממש להכריח את עצמכם לא להישבר. תצטרכו ללמוד איך למצוא את הצדדים החיוביים בכם ולטפח אותם. להבין שהעצב הוא אמנם זמני, אבל האושר דורש הרבה מאמץ ודרך ארוכה. אני מציעה לכל אחד ואחת מכם לנסות בכח לאמץ גישה חדשה כלפי עצמכם וכלפי חייכם. אני מאמינה שבצורה כזו תראו את האור בקצה המנהרה. אבל בכל זאת- אם אתם מרגישים שהמצב לא משתפר או חלילה מתדרדר, מומלץ בחום לפנות לטיפול מקצועי אצל פסיכולוג/ית, שיחה עם היועצת, או טיפול במסגרת אחרת כמו תרפיה. אל תוותרו על עצמכם. אני מאמינה בכם בכל ליבי. שיהיה לכולנו רק טוב.
היי אור!
אז ככה: יש לי אח עוד מעט בן תשע. ויום אחד גיליתי שהוא גולש באתרי סקס. אני כ"כ מעוצבנת מזה! אני חושבת שבכניסה לאתרים כאלה צריך להזין מספר ת.ז כי רק לילדים מעל גיל שבע עשרה יש ת.ז וזה אתרים שמתאימים לילדים מעל גיל שבע עשרה. אני לא יודעת מה לעשות בנוגע לזה. הוא מסתגר בחדר שבו נמצא המחשב עם חברים שלו והם מסתכלים באתרים כאלה. גיליתי את זה ע"י פתיחת המסמכים האחרונים במחשב וע"י כך שהוא לא כ"כ חכם והוא שמר אתר כזה במועדפים ורשם בשם האתר את שמו. זה כ"כ מתסכל אותי כי הוא ילד קטן וחבל לי שהוא נחשף לאתרים כאלו שהוא עוד כזה קטן. אני בת שלוש עשרה ויצא לי לגלוש באתר כזה רק פעם אחת בהשפעת חברים. מאז לא נכנסתי יותר לאתרים כאלה. אני חושבת שזה דוחה ממש. בבקשה, תייעצי לי מה לעשות כי אני כבר מתוסכלת.
ד"א- אמא שלי יודעת על זה אבל היא לא יכולה לעשות כלום.
תודה מראש, אליה
אליה חמודה.
קודם כל, כל הכבוד לך על שני דברים: א- על האכפתיות כלפי אחיך הקטן. יום אחד הוא עוד יודה על כך שיש לו אחות כמוך. ב- על הבגרות וההבנה שאתרים פורנוגרפיים הם הרסניים ושכל מי שמכבד את עצמו צריך להתרחק מהם. לדעתי אתרים פורנוגרפיים לא מתאימים לאף אחד, לא לילדים בני תשע, לא לילדים בני שבע עשרה, ולא לאנשים בני שמונים. זה פשוט זבל שמתיישב לך על הנשמה ומלכלך אותה מבלי שתהיה לך יכולת לנקות את הלכלוך. הבעיה היא שאנחנו חיים בעולם שמוכר מין, וקשה לפעמים להתנתק מהעולם וללכת נגד הזרם. כמובן שלילד בן תשע המשימה קשה פי כמה וכמה. את שואלת מה אפשר לעשות, ובכן, אין הרבה. אבל אני יכולה להציע שני דברים: א. קחי את אחיך הקטן לשיחה נוקבת ורצינית ותסבירי לו שהוא פוגע בעצמו, ושהוא מבייש את עצמו. אמרי לו שהוא לא צריך להוכיח כלום לאף אחד, ושמי שבאמת נחשב אמיץ וחזק, הוא מי שמעיז להגיד את המילה "לא", מתי שכולם אומרים "כן". אני סומכת עלייך שיהיו לך עוד הרבה דברים חשובים לומר לו, שאולי יחדרו אל ליבו. אל תשכחי לחבק אותו בסוף. הוא כל כך תמים וחסר אונים, שאין לו מושג למה הוא נכנס. ב. דברי עם הורייך ותחשבו על האופציה של לנתק את המחשב מהאינטרנט לתקופה מסוימת. הסבירו לאחיך הקטן (בלי כעס כמובן) מדוע אתם עושים זאת. זו תהיה אולי דרך טובה להראות לו עד כמה האתרים הללו מזיקים. הראו לו שהם פוגעים עד כדי כך, שעדיף לוותר כבר על כל האינטרנט.
בהצלחה!
שלום אור!
עכשיו אני בכיתה ה' הבעיה שלי מתחילה בכיתה ג'. פעם אחת הייתי אצל חברה אחת שלי וישנתי אצלה. וגיליתי לה איזה סוד שלא גיליתי לאף אחד. מאז היא מכריחה אותי לעשות כל מיני דברים שאני לא רוצה לעשות, ואם אני לא יעשה היא תספר את הסוד שלי לכולם. בגללה לא נשארו לי חברות: היא אמרה לי להיות ברוגז אם כולם. היא אומרת לי: "תני לי להעתיק במבחנים", להיפרד מחבר שהיה לי שאהבתי מאוד, לעשות לה את השיעורי בית... אני צריכה להתנהג אליה כמו מלכה ואם לא היא תספר את הסודות לכל הכיתה. יש לי סוד מיוחד שבעזרתו היא מאיימת עליי איתו. אני מיואשת, כבר בא לי להתאבד ופעם ניסיתי. החיים שלי בזבל, שום דבר לא הולך לי טוב, כל דבר קטן שאני עושה לילדה הזאת שסיפרתי עליה היא מאיימת לספר את הסודות שלי. מה לעשות? כבר בא לי להתאבד.
מקווה שתחזירי לי תשובה מהר.
באהבה
אלמונית עצובה ומיואשת
אלמונית יקרה.
חברה שלך מתנהגת אליך בצורה פשוט מזעזעת. היא ממש לא ראויה להיות חברה שלך. את שואלת איך לצאת מהתסבוכת הזו שגורמת לך להיות כמו שפחה שלה, כי את מפחדת שהיא תגלה את הסודות שלך לכולם. לדעתי יש לזה רק פתרון אחד, ואת חייבת להיות אמיצה בשביל לבצע אותו. בפעם הבאה שחברה שלך דורשת ממך לעשות משהו שאת לא מעוניינת לעשות, אמרי לה בפשטות: "לא בא לי". אם היא מאיימת עלייך שהיא תספר את הסודות שלך לכולם, אמרי לה "מצידי תספרי, וזה ממש לא מזיז לי. ברגע שתספרי עליי את הסוד, אני אגיד לכולם שאת שקרנית ושבעצם הסוד הזה הוא עלייך ולא עליי. ואני מתכוונת לכך ברצינות. אני אספר לכולם שהסוד שסיפרת עליי הוא בעצם עלייך." יכול להיות שחברה שלך תפחד מהרעיון הזה, ולכן היא תעזוב אותך סוף סוף לנפשך ותפסיק להטריד אותך. אבל יש גם אפשרות נוספת, והיא- שחברה שלך אכן תספר את הסודות שלך לכולם. במקרה כזה אסור לך לחשוש ולהראות שאת מודאגת. להיפך, תתנהגי בביטחון עצמי, ותראי לכולם שזה ממש לא מעניין אותך. אם את רוצה את יכולה גם להשתמש באיום שלך, ולומר לכולם: "אני לא מבינה מה הבעיה שלה, היא בעצמה כזאת וכזאת..." (וכאן תאמרי להם שבעצם הסוד הוא עליה ולא עלייך). אלמונית יקרה, אל תדאגי. גם אם יהיה איזה שבוע או שבועיים שכולם יהיו עסוקים בשאלה על מי באמת הסוד, עלייך או עליה, את תראי שתוך זמן קצר זה כבר לא יעניין אף אחד וכולם ישכחו מזה. בכל מקרה- את תהיי סוף סוף חופשיה מהרשעות של "חברה" שלך. שיהיה בהצלחה ורק טוב!
אור היקרה, שמי אור.
אני פונה עליך שתייעצי לי בשאלה חשובה המטרידה אותי. קיבלתי את המחזור שלי לפני שלושה חודשים. עכשיו אני נמצאת בחודש הרביעי ועדיין לא קיבלתי מחזור וכמעט נגמר החודש, אני לא יודעת מתי זה אמור להגיע עליי. כמה ימים זה יכול לקחת לחכות לזה. זה משגע אותי כמה זמן ייקח עד שזה יסתדר? אני מאוד זקוקה לעזרתך. אודה לך אם תחווי את דעתך בעניין ותסעיי לי.
בכבוד רב
אור
אור חמודה.
אין לך סיבה לדאוג. במשך השנתיים הראשונות מהיום שבו מקבלים מחזור לראשונה, המחזור נחשב ל"לא-סדיר", וזה מצב תקין מבחינה בריאותית. זה אומר שיכולים לחלוף כמה חודשים בין מחזור אחד למשנהו. אני עצמי חיכיתי חצי שנה (!) בין מחזור למחזור בפעם הראשונה שקיבלתי. אם עוברות שנתיים מאז שקיבלת מחזור ואת עדיין לא מצליחה לצפות לו מראש, משום שהוא לא סדיר, במקרה כזה מומלץ לפנות לרופא נשים, והוא כבר ידע איך לסדר את המחזור. (בדרך כלל בעזרת גלולות או סוג טיפול אחר שמתאים לכל אחת ואחת). שיהיה לך רק בריאות וסבלנות!
שלום שמי עומר.
זו שאלה דחופה מאוד מאוד:
באיזה גיל נוצר קשר בין בת לבן?
אני בת שמונה ושלשה רבעים.
עומר מקסימה.
קשר בין בת לבן יכול להיווצר בכל גיל. החל מגיל שנתיים ועד גיל מאה ועשרים. את בוודאי שואלת באיזה גיל יכול להיווצר ביניהם קשר "רומנטי". ובכן, התשובה לכך איננה חד משמעית. יש ילדים בגילך שכבר מסוגלים לחבב אחד את השני בצורה רומנטית, ולהתנהג בהתאם. לעומת זאת, יש ילדים שעד גיל מאוחר יותר לא מוצאים בבני המין השני עניין רומנטי, והם מגיעים לשלב הזה רק בגיל ההתבגרות. מקווה שעניתי על שאלתך, שיהיה לך בכיף ובסבלנות!
היי אור.
אני חושבת שיש לי בעיות ריכוז!!! ברצינות. בשעורים אני יכולה להקשיב, רק כאשר יש לנו מורה שממש מלמדת מענין. לא שאני לא מנסה להקשיב למורות אחרות, אבל פשוט תביני- מורה שלא יודעת ללמד לא יודעת ללמד. למשל בג"ג אני נרדמתך וזאת לא מטאפורה, העיניים פשוט נעצמות גם במבחנים, אני יודעת את החומר מצוין אבל אני נכשלת בגלל טעויות שאני עושה מחוסר ריכוז.מתי שאני עושה שיעורי בית אני חייבת כל חצי שעה לקום ולשטוף פנים, לאכול משהו, אני לא מצליחה להתרכז כמה שאני מנסה!!! זה נורא מפחיד אותי כי בשנה שעברה לפני שעליתי לחטיבה הייתי תלמידה מצטיינת ולא הייו לי בעיות כאלה!!! שמתי לב שבזמן האחרון גם קשה לי יותר להתרכז בקריאת ספרים. כשאני קוראת אני תמיד אוהבת לאכול משו אבל בזמן האחרון אני לא יכולה לקרוא בלי לאכול!!! אני מתחננת, תעזרי לי!!! אני פוחדת מאוד ולא מיודעת מה לעשות
אני חייבת עזרה תעני בבקשה!!!
שלך,
*מילי*
מילי חמודה.
קודם כל אני מציעה לך להפסיק לדאוג. הבעיות שאת מתארת בהחלט יכולות לענות על ההגדרה של "הפרעות קשב וריכוז". אך ייתכן שזוהי רק תופעה חולפת, שקשורה במצבך הנפשי בימים אלו, או אפילו בשינויי הורמונים.. לכן מה שאני מציעה לך לעשות, זה ללכת בהקדם האפשרי למומחה או מומחית שתפקידם לאבחן הפרעות קשב וריכוז. את יכולה לפנות להורייך או ליועצת כדי לקבל הפניה למומחים כאלו. אם את מאובחנת כבעלת "הפרעות קשב וריכוז", דעי לך שאת זכאית לקבל הקלות מסוימות בלימודים ובמבחנים, שיסייעו לך להגיע להישגים המתאימים לך. בנוסף, ישנן מסגרות טיפוליות או לימודיות שמטרתן ללמד אותך שיטות להתמודדות עם הבעיה, וכיצד לנהל אורח חיים בריא ותקין מבלי שהבעיה תפריע יותר מדי. מילי יקרה, אין לך ממה לחשוש. כמה מחבריי הטובים הנם בעלי הפרעות קשב וריכוז, וכמה מהם חכמים מאוד, ובעלי ציונים גבוהים מהממוצע, ואפילו מצליחים ביותר מבחינה חברתית. מה שזה אומר זה שבמקום להתייאש, עלייך להתחיל לעזור לעצמך ולהאמין בעצמך.
שיהיה בהצלחה!
שלום אור!
שמי שירי ואני תלמידת כיתה י בתיכון. יש לי כמה בעיות והייתי רוצה לבקש את עזרתך.
א. לא הולך לי בלימודים. אני לא יודעת למה בדיוק אבל הציונים שלי נמוכים מאוד גם כשאני לומדת הרבה. וזה קורה ברוב מקצועות הלימוד. אני לא יודעת מה לעשות. זה מכעיס ומעציב אותי. שנת לימודים רק התחילה וכבר יש לי שני ציונים נכשלים אפילו. אני לא יודעת מה לעשות! אולי פשוט אני לא לומדת מספיק? או לא לומדת נכון? וגם יש עכשיו המון חומר שאני צריכה להשלים במקצוע אחד בגלל שלא הבנתי שום דבר מהשיעור ואני לא יודעת איך אעשה זאת.
ב. התיידתי רק עם איזה שש בנות בכיתה ואם השאר אני לא מדברת אפילו. חשוב לי מאוד להתיידד עם כולן בגלל שהרבה שנים לא היה לי חברים והייתי רוצה להרחיב את מעגל החברים שלי. איך אעשה זאת?
ג. אני בת שש עשרה ואפילו לא נראית לגילי. כל מי שלא מכיר את גילי חושב שאני בת שתיים עשרה מקסימום. זה כל כך מעציב אותי. אפילו החזה שלי שטוח . כל הזמן אני בוכה בעיקר בגלל החזה. מה עלי לעשות? טוב, כאן אני אסיים. חשוב לי מאוד שתעני לי כי אין לי על מי לסמוך.
תודה רבה: שירי
שירי מקסימה.
העלית שלוש בעיות, אשתדל להתייחס לכולן. הבעיה הראשונה קשורה לחוסר הצלחתך בלימודים מאז שנכנסת לכיתה י'. ובכן, דעי לך שכיתה י' אכן נחשבת קשה במיוחד מבחינה לימודית לעומת כיתה ט', וייתכן שהמעבר מכיתה ט' ל-י' היה מהיר וחד מדי עבורך. ייתכן שאת זקוקה לעוד זמן על מנת להתרגל לעומס ולדרישות, ושהמצב הלימודי שלך ישתפר בעקבות העובדה שאת תרגילי את עצמך לדרישות גבוהות יותר מאלו שהיו לך בכיתה ט'. אך אם את מעוניינת להתחיל לשפר את מצבך הלימודי באופן מידי, אני מציעה לך לברר על מסגרות שמטרתן ללמד אותך "כיצד ללמוד נכון". ישנן בארץ כמה מסגרות כאלה, ומי שנרשם אליהן לומד כיצד לשפר את הזיכרון, את הרגלי הלמידה, יכולת הריכוז, ועוד. דבר נוסף שאת יכולה לעשות, זה פשוט להיעזר בחברות שלך. מבלי להתבייש. תפני אליהן לפני המבחן הבא ותבקשי ללמוד איתן. אולי תגלי כיצד הן עושות את זה בצורה יעילה יותר. ודבר אחרון- אם את מסוגלת מבחינה כלכלית לקחת שיעורים פרטיים- זה פיתרון מומלץ.
בנוגע לבעיה השנייה: הרחבת מעגל החברים שלנו זוהי שאיפה נפוצה ומוכרת, וכמעט כל אחד מאיתנו חולם לעשות זאת. העניין הוא, שזוהי משימה בהחלט לא פשוטה, ולפעמים מתברר שהיא אפילו כלל לא נחוצה! למה הכוונה? את מספרת שיש לך שש חברות. המספר הזה הוא מצויין. שש חברות, אם הן איכותיות, יכולות לענות על צרכייך החברתיים הרבה יותר משלושים בנות שאיתן יש לך קשר שטחי וחיצוני בלבד. אני מציעה לך מצד אחד להעמיק ולפתח את הקשר שיש לך עם שש חברותייך, ומצד שני להתחיל קצת לדבר גם עם הבנות האחרות. להתעניין בהן, לחייך, להיעשות חברותית, אבל לדעת שהקשר שלך איתן אמור להישאר ברובד השטחי ולאו דווקא להעמיק ליותר מכך. קשרים בין אישיים הם עניין שמתפתח לאט ובזהירות. תני לעצמך ולהן את הזמן הדרוש, ואל תדאגי בקשר לכך. ממכתבך עולה שאת נערה אינטליגנטית ורגישה, וזה שילוב שמושך אליו חברים אמיתיים ולא מלאכותיים.
בנוגע לבעיה השלישית: את מודאגת מהמראה החיצוני שלך, ומכך שאת לא נראית מספיק "נשית" ו"לגילך". ובכן, דעי לך שאת נמצאת בגיל שבו יכולים להיות פערים רציניים בין רמת הנשיות החיצונית של כל אחת ואחת משכבת הגיל שלך. זה גיל שבו חלק מהבנות מאוד מפותחות, וחלקן רק מתחילות. גם במקרה הזה, דרושה לך לא מעט סבלנות. אבל חשוב מכך- דרושה לך גם מידה רבה של ביטחון עצמי ואהבה עצמית. האישיות שלך לא תלויה בגודל החזה שלך. אישיותך יכולה לפרוץ החוצה, ולשדר נשיות אמיתית ובגרות גם מבלי להיעזר במראה חיצוני נשי לשם כך. כיום יש שטוענים שמראה "ילדותי" ופחות
שלום אור!
יש לי בעיה, ואם את יכולה תעני לי עליה כמה שיותר מהר.
יש לי חברה, שההורים שלה הרבה פעמים החליטו להתגרש, אבל בסוף התחרטו. היא אומרת שהם כבר החליטו להתגרש מלא פעמים, והם תמיד מפילים עליה הכל, ושכל פעם הם תוקעים לה סכין בלב. אני יודעת שאני לא יכולה לעזור באמת. אבל אני לא יודעת איך לעודד אותה. כשהיא מספרת את זה אין לי מה להגיד, כי לא נעים לי, ועצוב לי. אני לא יודעת מה לעשות. איך אפשר לעודד אותה?
ש.ש
ש.ש יקרה.
הצטערתי לשמוע שחברתך נמצאת בעין הסערה של הורים שעוברים משבר וחושבים על גירושין. היא בהחלט עוברת תקופה לא קלה, וממכתבך עולה שהוריה לא יודעים כיצד להקל עליה בתקופה זו, ולפעמים גורמים בדיוק את ההיפך. את שואלת כיצד את יכולה לעזור לה, ואת בהחלט יכולה. עצם העובדה שיש לחברתך מישהי שקרובה אליה, שמבינה אותה ודואגת לה בתקופה הזו של חייה, יכולה להקל עליה מאוד. את אומרת שכשהיא מדברת איתך על זה "אין לי מה להגיד ועצוב לי". אני דווקא חושבת שיש לך הרבה מה להגיד. את יכולה לומר לה שעצוב לך. ושאת משתתפת בצער שלה ובכאב שלה. ספרי לה שאת חושבת עליה הרבה ודואגת לה. כשהיא מדברת איתך, ייתכן שהיא בעיקר מצפה ממך להקשיב ולהבין, ולאו דווקא להגיד דברים ספציפיים. את תמיד יכולה לשאול אותה עוד שאלות כדי לדעת בדיוק מה קורה בבית שלה, ואולי לתכנן איתה יחד כיצד היא אמורה להתנהג ולהגיב למצב. אבל זכרי גם לכבד את זכותה לשתוק, או להסתגר בתוך עצמה ולא לחשוף את כל מה שכואב. מצד אחד תהיי מתעניינת ואכפתית, ומצד שני לא לוחצת ומכבדת את הפרטיות. דבר נוסף- אם מצבה הנפשי של חברתך אינו משתפר וחלילה מתדרדר, נסי לדבר איתה על האפשרות של פניה לאיש מקצוע או מסגרת טיפולית שתעזור לה לשקם את הפצעים לפני שיהפכו לצלקות. אני מאחלת לשתיכן שתהיו חזקות, ושתתגברו יחד.
שלום שמי שרהלה ואני בת שלוש עשרה.
מאז שהייתי קטנה היה לנו תמיד מרפסת בבית ממש ממש ענקית עם חלון ענק וסורגים ואפילו כשעברנו לבית שונה היה לנו מרפסת גדולה. אנחנו משפחה עשירה ואנחנו חרדים-דתיים, ותמיד הסתכלתי למטה על המכוניות שעוברות. וגם תמיד גרנו ברחוב הראשי ובקומה אחרונה, אז הייתי מסתכלת למטה וחושבת לעצמי האם כדאי לי לקפוץ ללמטה, ומאז שהייתי בת שלוש תמיד סתם ככה חשבתי על זה. ואני עדיין בכל פעם שאני נקלעת לבעיה קטנה אני חושבת לקפוץ מהחלון שפירושו ל-ה-ת-א-ב-ד. אז תעזרי לי אבל תני לי את העצה האישית שלך ואל תגידי לי ללכת לפסיכולוגית כי בטוח שלא תעזור לי. וגם ההורים שלי לא יסכימו והם בכלל לא יודעים על זה. ואל תתני לי מספרים של עמותות כי אני פשוט פוחדת להגיד את המילים הללו ולדבר על זה.
תודה אני מקווה שתעזרי לי בהקדם האפשרי גם אם קשה לענות לי.
תודה רבה אין לך מושג כמה מצוות את עושה
תודה רבה
שרהלה
שרהלה מתוקה.
הבעיה שאת מתארת היא למעשה בעיה נפוצה שהרבה בני נוער מתמודדים איתה. אבל חשוב שנגדיר קודם כל מה הבעיה. חשוב שתדעי, שהבעיה היא לא העובדה שעוברות במוחך מחשבות על התאבדות וקפיצה מהחלון. זו לא הבעיה, משום שמחשבות מהסוג הזה עוברות כמעט במוחו של כל אחד. תתפלאי לשמוע, אבל כולנו אי פעם חשבנו על האפשרות של לסיים את החיים שלנו בצורה זו או אחרת. לא תמיד זה קשור לאירוע קשה או לבעיות בחיים. לפעמים המחשבות האלו עוברות במוחנו פשוט סתם כך בלי סיבה. יש כאלה שאפילו לא שמים לב לכך ומיד ממשיכים הלאה ושוכחים מכך. לעומת זאת יש כאלה שבדומה למקרה שאת מתארת, חוששים מאוד מהאפשרות של התאבדות, או מרגישים אשמים ולא בסדר על עצם העובדה שהם העזו להעלות את רעיון ההתאבדות, ולכן הם לא מסוגלים להתעלם מהמחשבות הללו, ולמעשה בכך הם רק מעצימים אותן וגורמים להן לגדול ולהתפתח ולחזור בתדירות גבוהה יותר. לפעמים זה מגיע למצב של "אובססיה": מחשבות טורדניות שלא נותנות מנוח. כמובן שהתאבדות היא מעשה איום ונורא, ואיננה פיתרון לשום בעיה. אני מבינה ממכתבך שגם את חושבת כך, ולא באמת מתכננת התאבדות כדי לפתור בעיות. מה שבכל זאת מפריע לך, זה המחשבות הטורדניות שלא עוזבות אותך. את חוששת שיום אחד הם ישתלטו עלייך ואת תיאלצי להתאבד מבלי שבאמת את רוצה בכך. ובכן, אני יכולה להבטיח לך שזה לא יקרה. גם אם תשבי ליד החלון ותחשבי שוב ושוב על האפשרות של לקפוץ ממנו, את לא תעשי זאת. את יכולה לנסות בעצמך ולראות, שגם כשאת מסוגלת לסיים את חייך בקלות, את לא בוחרת לעשות זאת. זאת משום שכבני אדם יש לנו יכולת בחירה, ואנו שולטים על המעשים שלנו. אנשים שבכל זאת מגיעים למצב של התאבדות, מגיעים למצב זה מסיבות שונות שלא כאן המקום לפרט אותן, אבל אלו סיבות שאינן דומות למקרה שלך. שרהל'ה יקרה, מה שאני מציעה לך לעשות, זה קודם כל להפסיק לפחד מהמחשבות האלו, ולהפסיק להרגיש אשמה בגללן. את לא מעזה לומר את המילה "התאבדות", ואני דווקא מציעה לך להעז להגיד אותה ולא לפחד ממנה. התאבדות זו תופעה שקיימת בעולם, אבל את לא נתונה במצב שיגרום לך לעשות זאת. (בדיוק כשם ששפעת היא מחלה שקיימת בעולם, אבל את לא חולה בה. האם לא תעזי להגיד את המילה "שפעת"?) בכל פעם שחולפת לך מחשבה כזו בראש, אל תילחמי בה. להיפך. תשאלי את עצמך האם את באמת רוצה להתאבד? מה יקרה אם תתאבדי? מדוע את לא מתאבדת? אני בטוחה שתגלי שאת חזקה הרבה יותר ממה שנדמה לך. שיהיה לך רק טוב, בריאות ואושר!
אור שלום! שמי נוי (שם בדוי)
יש לי בעיה במשפחה. אחי הוא סרבן שמאלני (נדמה לי) והוא לא מוכן להתגייס והוא בעד ערבים וכל מיני כאלה. לי אישית אין בעיה עם זה אבל הרבה פעמים זה פותח אצלנו ריבים. זה נורא מפריע לי. הוא ואני רבים הרבה בזמן האחרון. הוא ממש הולך להפגנות וכאלה ואמנם ההורים שלי לא מתים על זה, אבל תומכים. יש לי שני דודים שעובדים במשטרה ואחד מהם נוהג לריב עם אחי. זה נורא מציק. מה אני יכולה לעשות?
נוי יקרה.
קודם כל נסביר את המושג "סרבן" למי שאינו מכיר את המילה. סרבן הוא למעשה סרבן-גיוס: בחור שאינו מוכן לשרת בצבא, משום שלדעתו הפעילות הצבאית איננה מוסרית ומנוגדת למצפונו. ישנם סרבני גיוס שמאלנים, שטוענים למשל שהפעילות הצבאית שכוללת שליטה על הפלסטינים איננה מוסרית משום שזה לא מוסרי לשלוט על עם אחר. ישנם סרבני גיוס ימנים, שאותם ראינו למשל בהתנתקות, שטוענים בין השאר שפינוי תושבי גוש קטיף מביתם היא פעולה לא מוסרית משום שזה לא מוסרי לגרש יהודי מביתו. ובכן, כמובן שכולנו מסכימים ששליטה על עם אחר או גירוש אדם מביתו הן אינן פעולות מוסריות כלל וכלל. אבל המציאות איננה כזו פשוטה וברורה, וכאן מתחילים העניינים להסתבך: אם שליטה על עם אחר מונעת מהעם הזה להרוג אותנו, האם הפעולה הזו עדיין לא מוסרית? ואם גירוש יהודים מביתם הינו מהלך שיכול להוביל את העם הפלסטיני להרוג אותנו פחות, האם הפעולה הזו עדיין נחשבת לא מוסרית? משום שהתשובות לשאלות הללו אינן חד משמעיות, כל אדם עשוי לחשוב משהו אחר, ולהתנגד מסיבות אישיות לשירות הצבאי. במקרה כזה המדינה עלולה להיות בסכנה, משום שלא יהיו מספיק חיילים שיגנו עליה. לכן החליטה המדינה להפוך את השירות הצבאי לחוק, ואת הסרבנות לפעולה בלתי-חוקית. מכאן, שכל מי שמסרב-גיוס, גם שמאלני וגם ימני, עושה פעולה לא-חוקית ואמור לשלם עליה את המחיר. בדרך כלל המחיר הוא ישיבה בכלא לתקופה מסויימת. וכאן אני מגיעה למקרה שלך, נוי. אח שלך החליט לסרב-גיוס מתוך בחירה, ומתוך ידיעה שהוא משלם על כך מחיר כבד. לא רק מחיר של ישיבה בכלא, אלא גם מחיר אחר, של יחס שלילי שיופנה אליו ע"י החברה שבה הוא חי. אחיך יודע שהוא עושה מעשה לא מקובל, ושאנשים רבים מתנגדים לו. במובן הזה אחיך הוא אמיץ (ויש שיגידו אמיץ וטיפש) משום שהוא מוכן לסבול את התגובות הקשות שיופנו כלפיו. יכול להיות שהוא אפילו מעוניין בתגובות הללו, משום שהן מחזקות אותו בעמדתו הלא-שגרתית. אני מציעה לך בתור אחותו מצד אחד לתמוך בו ולהראות לו שלא משנה מהם דעותיו, את מקבלת אותו ואוהבת אותו, ומצד שני להתעניין בסיבות שגרמו לו לסרב-גיוס, לדבר גם עם אחיך השני שמתנגד לסירוב ולעשות זאת בצורה בוגרת ולא מתוך מריבה. כך תגבשי לעצמך דעה אמיתית, על מנת שתוכלי להתמודד עם הנושא הזה בצורה מעמיקה יותר.
לפעמים ההורים שלי רבים ולפעמים אני מפחדת שהם יתגרשו. את יכולה לעזור בבקשה?
היי מתוקה.
הרשי לי לגלות לך סוד: אין דבר כזה הורים שלא רבים. כל ההורים רבים ביניהם לפעמים. יש כאלה שיותר, ויש כאלה שפחות. רק במקרים חמורים מאוד, כאשר בני הזוג חיים במתח תמידי ובכעס אחד על השני, ומרגישים שהחיים המשותפים שלהם רק פוגעים במשפחה, רק במקרה כזה- שוקלים להתגרש. אני מציעה לך לא להתבייש, ולפנות אל ההורים שלך לשיחה כנה מלב אל לב, שבה תספרי להם שאת רואה אותם רבים, ותשאלי אותם האם הם מתכננים להתגרש. אני בטוחה שההורים שלך שאוהבים אותך הכי בעולם, ורוצים קודם כל בטובתך, יסכימו לדבר איתך על הנושא הזה ולשתף אותך בתכנונים שלהם. וייתכן שתגלי שהם כלל לא מתכוונים להתגרש. אני מאחלת לך רק טוב, ובהצלחה!
לאור שלום
אבא שלי הוא בנאדם שאני מאוד אוהבת ומעריכה, אבל יש לו בעיות שתיה הוא כפייתי לגביה ושותה בכל זמן שמזדמן. הוא לא פוגע בנו שהוא שותה לא מכה ולא מקלל, אבל הוא יורד הרבה על אימא שלי ופעם אפילו פגע בה, היא הזמינה משטרה ובסוף הכל נרגע אבל הוא עדיין שותה אומנם פחות אבל שותה, ואני מאוד עצובה כי הוא נראה לי פגיע ואחד שלא יודע מה לעשות. אני רוצה לעזור לו ולא יודעת איך. נ.ב. המשפחה שלו גרים בבניין מולנו וגוררים אותו לזה. ונראה לי שהם אלה שמדכאים אותו וגם חברים שלו מסכסכים בין ההורים שלנו וכבר דיברתי איתו על זה. ואני מרגישה שהוא לא שם לב אליי למרות שהוא משתדל להקשיב לי אבל זה פוגע ואני כל הזמן בוכה ורוצה לעבור כבר דירה מה לעשות?
אלמונית.
אלמונית יקרה.
אינני יודעת בת כמה את, אבל נדהמתי לגלות כמה בגרות ורגישות נמצאות אצל ילדה אחת. את חיה בבית לא פשוט. היחסים בין הורייך לא יציבים, וגם יחסו של אביך כלפי עצמו איננו יציב, והוא פוגע בעצמו ובכם, מבלי להתכוון לכך. כפי שעולה ממכתבך, אביך הגיע למצב הזה מתוך מצוקה גדולה ובלבול. אנו רגילים לחשוב שבבית בריא ומתוקן, ההורים הם אלה שמגינים על ילדיהם ודואגים להם, ולא להיפך. אך ישנם מקרים רבים שבהם המצב הזה הוא הפוך, והילדים הופכים להיות מעין "הורים" של ההורים שלהם. זה קורה למשל בבתים שבהם חס וחלילה אחד ההורים חולה במחלה קשה, גופנית או נפשית, ולא מסוגל לתפקד כהורה, וזקוק לילדיו כדי שידאגו לו. זה קורה גם בהרבה בתים שבהם הילדים הם כבר אנשים מבוגרים, עם משפחה וילדים משלהם, וההורים הם אנשים קשישים שמפאת הזיקנה, פתאום נהיים תלויים בילדיהם. היחסים בינך לבין אביך עונים במקצת על ההגדרה הזו, משום שבמקום שאת תהיי הבת הקטנה הזקוקה לתמיכה ואביך האבא החזק, המגונן והיציב, המצב הנתון הוא מעט הפוך- אביך איננו יציב וזקוק לך כדי שתגונני עליו ותדאגי לו. זה מצב שבהחלט יכול להיות מתסכל, ומותר לך להרגיש עצובה, אבל ניתן להתמודד איתו. את מתארת עד כמה את אוהבת את אביך ומעריכה אותו, וברור שאביך גם אוהב אותך ואת שאר אחייך. זו עובדה שאין לזלזל בה, ומשם אפשר להתחיל לבנות משהו חזק ויציב. האהבה שלכם אחד כלפי השני מסוגלת לחולל פלאים. גם אם אביך ימשיך חס וחלילה להיות עם בעיות שתיה, ואת תמשיכי לדאוג לו, עדיין יש סיכוי גדול שמהיחסים ביניכם אתם תשיגו משהו גדול שאין להרבה אנשים, ואת תהפכי לנערה ולאישה בוגרת וחכמה פי כמה. משום שהנושא הזה הוא מורכב ואין לי את היכולת להיכנס לפרטי פרטים, (מה גם שאינני יודעת אותם), אני ממליצה לך בחום ואפילו מבקשת ממך להשיג לעצמך עזרה מהכיוון המקצועי-טיפולי. זו יכולה להיות היועצת, המורה, פסיכולוגית, עובדת סוציאלית, או אפילו מסגרות טיפול אחרות כמו תרפיה. חשבי על כך, ובין אם תחליטי לפנות לטיפול ובין אם לא- אני בטוחה שתמצאי את הכוחות להתמודד עם המציאות שעוברת עלייך, משום שלאחר שקראתי את מכתבך, אי אפשר להתכחש לעובדה שאת נערה חזקה ובוגרת. שיהיה לך רק טוב, אושר ושמחה.
שלום,שמי הוא אור (כמוך חח) ויש לי בעיה גדולה!
כל פעם שאני נכנסת למקלחת/אמבטיה אני מקבלת מין התקף חרדה על המוות, זה ככה כבר מגיל שבע! והיום אני כבר בת שתיים-עשרה וזה עדיין תוקף אותי! סיפרתי לאמי על כך, אבל היא לא לקחה את זה ברצינות. השנה היא ראתה את זה קורה! (יצאתי מהמקלחת עם דמעות( אז סברתי לה על החרדה שלי, ושכל פעם שאני חושבת על מוות אני בוכה. אני לא יכולה לתאר בדיוק את מה שאני מרגישה או חושבת, רק אני יכולה להגיד שזה דבר נורא! אמי אמרה לי שאותה זה כלל לא מפחיד, ושצריך להינות ממה שיש עכשיו ולא לחשוב על המוות, אבל אני לא שולטת בזה! זה בא מעצמו. אני מתביישת לבקש ללכת לפסיכולוג מכיוון שההורים שלי רופאים, ומבחינתם פסיכולוג זה שונה! אני לא יכולה להסביר כמה ההרגשה רעה! אני כבר אבודת עצות! כבר לחיים אין טעם שחושבים על המוות. אבל על להתאבד איני רוצה, זה מעשה שטותי שגורם לסבל רב! אני מבקשת שלא תקצרי את מכתבי, ושכל ילד שסובל מבעיה דומה יוכל לקרוא את מה שאני עוברת.
בבקשה עיזרי לי.
אור
אור מקסימה.
הצטערתי לשמוע על הסבל הרב שאת עוברת, כתוצאה מבעיה נפוצה יחסית שקיימת אצל הרבה ילדים ומבוגרים. אני מעלה פה השערה בלבד, ואת תהיי מוכרחה לבדוק את הנושא באופן מקצועי (מיד נגיע לזה) אבל לדעתי את סובלת ממה שנקרא "התקפי-חרדה", או "פוביה". בכל מקרה, גם אם ההגדרה אינה מדויקת, את מתארת הפרעה נפשית שייתכן שיש לה גורם גופני או נפשי שניתן לפתור אותו באמצעות טיפול. אני מבינה שהורייך רופאים, ואת חוששת שהם לא יעודדו אותך ללכת ל"רופא-נפש" (כלומר- פסיכולוג), אבל לדעתי כדאי בכל זאת שתבררי האם עמדתם כלפי פסיכולוגים היא כזו שלילית. אם תעלי בפניהם את האפשרות שאת סובלת מהתקפי חרדה, ותבקשי מהם להיבדק אצל פסיכולוגית ובמקרה הצורך להיות מטופלת אצלה, יכול להיות שהם דווקא יסכימו. אמרי להם את העובדה הבאה: חרדות בלתי מוסברות ובלתי נשלטות הן תופעה נפשית ידועה ואף די נפוצה, ולפסיכולוגיה המודרנית יש הצלחה רבה בטיפול בה. כל מה שצריך זה קצת אומץ, והרבה אמונה ורצון להתמודד. שיהיה לך רק בריאות ובהצלחה!
שלום!
שמי ספיר והשנה יש לי בת מצווה. ההורים שלי התגרשו בדיוק השנה. אצלנו במשפחה כל מי שיש לו בת בר מצווה נוסע לחו"ל. השנה תורי! אבא שלי אומר שאמא תיקח אותי ואמא אומרת אבא... חוץ מזה אני נורא מפחדת שבכלל לא יעשו לי בת מצווה באולם... לאחותי עשו ואני נורא קינאתי ואני גם רוצה ואני נורא מחכה ואני גם נורא לחוצה...
בבקשה תעזרו לי ...
ממני ספיר
ספיר חמודה.
הצטערתי לשמוע שהורייך התגרשו, ושאת נמצאת בחוסר וודאות לגבי הבת מצווה שלך. בת מצווה זה אירוע חשוב, ובהחלט לא כדאי שהוא יעבור סתם כך. אמנם לא חייבים לטוס לחו"ל בשביל לחגוג בת מצווה, ואפילו לא מוכרחים מסיבה באולם (יש הרבה אפשרויות אחרות) אבל אני מבינה את הדאגה שלך. לדעתי הדרך היחידה לפתור את הבעיה היא פשוט- לדבר. ליזום שיחה כנה עם כל אחד מההורים שלך בנפרד (או אפילו עם שניהם ביחד), ולספר להם בדיוק מה שסיפרת כאן. על החששות שלך והציפיות שלך. אני בטוחה שתגלי שכשנפתחים ומדברים עם ההורים, העניינים קצת יותר מסתדרים. שיהיה בהצלחה ומזל טוב!
שלום... אני בת שלוש עשרה ויש לי בעיה... אני שמנה! בחיים לא היה לי חבר, ולכל החברות שלי היה, או שיש עדין, ורק לי אין. אני לא יודעת מה לעשות... אני בכיתה ז' ואף אחד לא מסתכל עליי. חוץ מי זה יש לי עוד בעיות... אני "הכבשה" השחורה של המשפחה. אמא שלי צועקת רק עלי, ואבא שלי חושב שכל דבר אני עושה..! ולא מתייחסים אלי, למשל שכואב לי משהו, לא לוקחים אותי לרופא, וזה כואב לי שלא מתייחסים אלי..! וגם בקשר ללימודים. אני די חכמה, אני רוצה להיות שופטת שאני יהיה גדולה. זה מגיל קטן ...בעיקרון זה החלום שלי להצליח בחיים בתחום הזה, אבל אני מרגישה שקשה לי, וזה מעצבן אותי. בבקשה תעזרי לי. אני סומכת רק עלייך. אה וגם בקשר לזה שאני שמנה. אמרתי לך שאני גם הכבשה השחורה של המשפחה, וזה קשור גם לזה כי תמיד שאני רוצה לאכול, כולם צועקים עלי וכל זה. למה מיתערבים לי בחיים... אווףףף זה מעצבן נכון?
טוב להיתראות בינתיים... מקווה לתשובה.
לירון
לירון מקסימה.
את מתארת תופעה שילדים רבים ובני נוער חווים אותה. שנאה עצמית בשילוב עם משפחה לוחצת. זה שילוב מסובך, אבל יש לו פיתרון. בנוגע לשנאה העצמית (גם צורך מופרז באוכל נובע לפעמים משנאה עצמית) - את מוכרחה להתחיל לאהוב את עצמך. לדעת שאת הדבר הכי שווה בעולם. להאמין בעצמך. את יודעת שאת רוצה להיות שופטת? מצויין! אני מאחורייך. זו שאיפה מבורכת, בעיקר במדינה שבה חסרים שופטים הגונים. קחי את החלום שלך בידיים, ותהפכי להיות שופטת שעושה שינויים רציניים ושאכפת לה באמת. אף אחד לא יכול ללמד אותך לאהוב את עצמך. רק את יודעת מהן התכונות היקרות שבך שאת רוצה לטפח. רק את יודעת עד כמה את רגישה, אכפתית, ועד כמה את יודעת לאהוב. את כותבת "אף אחד לא מסתכל עליי". ובכן- למה ציפית? שמישהו יסתכל עלייך אם את לא יודעת להסתכל עצמך? אדם יפה זה אדם שיודע מהם החסרונות שלו ומהם היתרונות שלו, ולא מתבייש באף אחד מהם. אדם יפה זה אדם שיודע כמה כדאי לאחרים להכיר אותו.יופי לא קשור לשומן, לצבע העיניים ולאורך הרגליים. כל התכונות החיצוניות הללו במילא חולפות תוך כמה שנים. ובנוגע לבעיה השניה, של המשפחה הלוחצת: אני מציעה לך לאגור מידה רבה של ביטחון עצמי, ולנהל עם משפחתך שיחה רצינית. לא בכעס ולא במריבה, אלא בכנות, הקשבה ורצון להגיע להבנה. ספרי להם מה את מרגישה, שאלי אותם במה הם חושבים שאת צריכה להשתפר, ואמרי להם במה לדעתך כולכם צריכים להשתפר. אני בטוחה שאת מסוגלת לכך. את תראי שאם תצליחי לאמץ גישה אחרת כלפי עצמך וכלפי משפחתך, עוד תגיעי רחוק עם חיוך אמיתי על הפנים. שיהיה בהצלחה!
|
