ארץ חדשה

אני מלייקב, בעיברית קוראים לי מלי, כי אני עולה חדשה מאטיופיה, וכדי שיתנו לי ולמשפחתי אזרחות ישראלית היו צריכים לשנות לכולם את השמות שניתנו להם באטיופיה. לאחי שינו לשמעון, לאבי לאבהרם, ולאימי למזל. זה היה נורא עצוב וקצת קשה להתרגל לשם ובמיוחד לשפה. אנחנו עברנו לארץ ישראל משום שאחי שמעון הייתה פה עבודה והוא נורא התקדם, הוא היה שולח לנו מדי חודש כסף רב לאטיופיה. סבי וסבותי לא רצו לבוא לארץ כי גילם וכוחם לא מאפשרים להם, כך אמרו לי הוריי. אני הבנתי את המסר שהם יוכלו למות בטיסה. חששות רבות גם היו להוריי כשהגענו. איך נגיע, לאן נלך, לאן נפנה, אך הסתדרנו. אחי חיכה לנו, הוא נראה כמו איש עסקים. הוא סיפר לי שהוא עובד בחברה נורא מצליחה, ואני נשקתי לו כזאת נשיקה, ואמרתי לו תודה על החיים הנפלאים שאתה עושה לנו, והוא אמר לאימי: עכשיו אתם לא תגורו בצריף שיכלו להכנס נחשים או בחורף יהיה קר, .אלא תגורו איתי בבית קומות בבניין אני אמרתי תודה, עד שהגיע הסיוט של חיי - בית הספר. כשהגעתי לכיתה, כולם התייחסו אלי יפה, רק ילד אחד תמיד לעג לי. אבל עכשיו חיי יפים מתמיד.