סיפור שלי - סיפורה של לורה - פרק א'

סיפורה של לורה - פרק א'

שמי לורה, הייתי ילדה חדשה יחסית בכיתה ז',
עברתי לת"א מחיפה והייתי ילדה מאוד מקובלת
ויחסית יפה, כולם אהבו אותי, אף אחד לא מצא
בי משהו רע. אולי כולם חוץ מלירז .
לירז היתה ילדה שקטה שבחיים לא הוציאה מילה
אחת מהפה שלה, היא הייתה עם שיער שחור
ועיניים גדולות יותר מהראש שלה, היא היתה
גבוהה ויפה, לא שהיה למישהו משהו נגדה,
אלא שאף אחד לא ממש הכיר אותה... יום אחד,
בלי כל הכנה, קמה לירז מכיסאה וצעקה: "נמאס
לי! לורה מרגישה כאילו היא הילדה הכי טובה
שבעולם והיא לא מעריכה בנות והיא... והיא סתם
חושבת את עצמה!" הייתי המומה, יותר נכון להגיד
שכל הכיתה הייתה המומה, "לירז הקטנה והשקטה
הזאת ?" כך כלם חשבו, אני חשבתי אחרת, מה
פתאום היא משווה אותי ל... מישהי שחושבת את
עצמה? מה בעצם עשיתי לה? קמתי מכסאי וצעקתי:
"מה עשיתי לך לירז? לא פגעתי בך! ואני לא מישהי
שחושבת את עצמי. זה נורא פוגע!"
צעקתי ובכיתי יחדיו, "אני...אני לא עשיתי לך כלום!"
המשכתי .נועם ידיד שלי התקרב אלי וחיבק אותי,
" ששש... אל תבכי, עזבי אותה, היא בטח מקנאה בך!"
הוא הרגיע אותי," מקנאה? מה יש לקנא בי?"
אמרתי לו קצת בתקיפות," טוב... יש לי רשימה,
את מאוד יפה, והעיניים שלך מדהימות, את צעירה
פורחת וכל-כך חברמנית, את לא היית מקנאה
במישהי כזאת?" הוא היה באמת מרגיע, "תודה,"
לחשתי לו וחיבקתי אותו. בדרך הביתה הייתי מוקפת
כרגיל ברבים מתלמידי הכיתה, "עיזבי את לירז, אין
לה שום סיבה לצעוק עליך ככה!" אמרה שיר שהייתה
מאחורי, "שום סיבה!" אמרו כולם אחד אחרי השני,
"באמת?" שאלתי ודמעות הציפו את עיניי,
"כן, אל תדאגי," אמר מישהו מאחורי, "תודה לכם חברה,
אתם מאוד, מאוד מרגיעים,"
אמרתי תודה לכולם ונגמר היום.
המשך יבוא...

הסופרת


לראש העמוד