העצות בעמוד זה נכתבו ע"י אור מבורך , מנהלת המדור הקודמת

ילדים יקרים,

המדור יוצא לחופשה של חודש וחצי והוא יחזור להתעדכן בתחילת חודש
ספטמבר.

אור שלום

אני נכנסת רבות לאתר זה בכדי לקרוא את מדור עצה אישית ובנים
בנות. אני רואה שלאחרונה המדורים אינם מתעדכנים. אולי העיכוב
נובע מבעיה אצלכם באתר אך בעיקובים כאלו נתקלתי כבר בשהותי באתר.
אני סבורה שישנם עוד גולשים/ות רבים/ות אשר כועסים משום שהם
צריכים לחכות משך חודש או חודשיים בכדי שאתר זה יתעדכן. כמו
כן המון מחברותיי גולשות באתר וגם הן אינן שבעות רצון מכך שלאתר
לוקח חודשיים להתעדכן. אני מקווה שאתם מסיקים מכך לקחים ואף
לומדים מהם.

בר

בר יקרה.

תודה על הדברים שאת אומרת. זה חשוב לי לדעת שכך אתם מרגישים.
לצערי הרב הייתה עכשיו הפסקה ארוכה מאוד של כמעט חודשיים, שנגרמה
מכל מיני סיבות. זה מאוד קשה לי לעשות הפסקה ארוכה כזו, ואני
מבינה שהדבר מאכזב הרבה ילדים ובני נוער שמחכים לתשובה. אני
מנסה ככל יכולתי לארגן אמצעים שיאפשרו לי לענות על יותר שאלות
ולעדכן יותר מהר. לצערי לא תמיד זה מצליח. חשוב לי שלא תיפגעו,
תמשיכו לפנות לעצה ולעזרה, ואם מישהו שלח שאלה למדור ולא קיבל
תשובה, שיפנה לעזרה ולעצה ממקורות נוספים. שימו לב שכעת המדור
יוצא להפסקה עד סוף חודש אוגוסט, שלאחריו אני מבטיחה לשוב ולעדכן
במרץ רב. בינתיים שיהיה בהצלחה לכולם ורק שמחה על הלב.

שלום לך אור,

אני בן חמש עשרה ורק עכשיו הגעתי
למסקנה שאני בנאדם דפוק שחושב רק על עצמו
ולא אכפת לו מאחרים. למשל אני אתן לך
דוגמא: לפני חודש איזה ילד מהכיתה שלנו
היה מאוהב בילדה אחת ואני סתם אמרתי
לעצמי יאללה קח לו אותה והייתי חבר
שלה שבוע עד שנמאס לי ממנה אז זרקתי
אותה וככה פגעתי בשתי אנשים. יש עלי
עוד אלף סיפורים כאלה ואני באמת בנאדם
רע ודפוק ואני לא יודע איך לקרוא
לעצמי, למשל אני מנצל את מעמדי החברתי
בשביל סתם לצחוק על ילדים שלא
עשו לי כלום, או שסתם אני יוצא עם מישהי
רק בשביל לפתח לה ציפיות, אבל אני באמת
רוצה להשתנות ולהפוך לבנאדם מתחשב ולא
אחד שעסוק כל היום איך לצחוק על אנשים
סתם, לפני שבועים ביקשתי סליחה מכול
מי שפגעתי בו פנים מול פנים אבל הם
אמרו לי שאני סתם צבוע ואני בעצמי לא
מבין איך בכלל יש לי כל כך הרבה
חברים וכולם תמיד מקשיבים לי
אני באמת בנאדם צבוע מגעיל ודפוק
אבל אני רוצה להשתנות בבקשה תעזרי
לי דחוף

אלמוני

אלמוני מקסים.

התרגשתי מאוד לקרוא את מכתבך. מעטים האנשים שמתבוננים בעצמם
לעומק, ומסוגלים להודות בטעויות שלהם. היכולת שלך לעשות זאת
היא מדהימה, והיא המפתח שלך לשינוי. אבל כשמתבוננים בעצמנו ומחפשים
את התכונות החלשות שלנו כדי לשנות אותן, חשוב להיזהר. למה הכוונה?
מדברייך עולה שאתה אומנם מבין שיש לך כמה תכונות לא-טובות, אבל
אתה כל כך כועס על עצמך שבמקום לעשות את השינוי מתוך אהבה, אתה
מנסה לעשות אותו מתוך שנאה-עצמית. אתה משתמש כלפיי עצמך במילים
מאוד קשות, שכלל לא הולמות את האופי האמיתי שלך. אם היית באמת
אדם ש"חושב רק על עצמו" ו"שלא אכפת לו מאחרים", לא היית עצוב
כל כך בגלל העובדה הזאת, ולא היית מעוניין לשנות אותה. אם אתה
שואל אותי, אתה דווקא בחור מאוד רגיש ומתחשב, אבל גם מאוד מבולבל.
אתה בוודאי שואל את עצמך איך הגעת למצב שעשית את כל המעשים השליליים
שתיארת, ועונה לעצמך שזה משום שאתה בנאדם רע. זו טעות חמורה
לחשוב כך. ייתכן שעשית את המעשים הללו מתוך מצוקה, מתוך בלבול,
ואולי מתוך תחושה של חוסר ערך עצמי או כעס כלפיי העולם. אלו
תחושות אמיתיות מאוד, ולמרות שהן לא מצדיקות מעשים שליליים,
מותר לך לחוש אותן. אתה שואל כיצד להשתנות. דבר ראשון- אני מאמינה
שאם תמשיך בתהליך ההתבוננות הפנימית- תדע לזהות בעצמך את אותן
תחושות שדוחפות אותך לעבר מעשים שאתה לא מעוניין בהם. כשתזהה
תחושה כזו, תתמודד איתה בצורה אמיתית ולא על ידי פגיעה באחרים,
כפי שטעית ועשית עד עכשיו. דבר שני- תדע שזה לא קל להשתנות,
ואתה עומד לעבור תקופה לא קלה, שבה יהיו לך גם כישלונות. אתה
מוכרח ללמד את עצמך כיצד להיכשל ולאחר מכן לסלוח לעצמך ולהמשיך
הלאה במסלול החיובי. דבר שלישי- החברים שסביבך עלולים להתייחס
אליך בהתחלה בחשדנות ואולי בזלזול. חשוב שלא תכעס עליהם, ותבין
שייתכן שהם פגועים ממך וקשה להם לרכוש את האמון שלך בחזרה. במקום
לכעוס עליהם, תשדר להם שאתה מבין אותם, אבל אתה נחוש בדעתך לחשוף
את הצדדים החיוביים שבך ולא לחזור על המעשים הקודמים. אני מאמינה
בך בכל ליבי, ומאחלת לך את כל הטוב שבעולם. לדעתי החברים שלך
ברי מזל שיש להם חבר כמוך. באמת.

היי אור,

אני בן שלוש עשרה ושמונה חודשים ואני נמצא בגיל ההתבגרות (כנראה(
יש לי מספר שאלות.

א. בבית השחי של יד ימין שלי יש יותר שיער מאשר שיש בצד השני,
למה זה והאם זה יסתדר בעתיד? ב. מהו הגיל האידיאלי להתחיל להתגלח,
ואיך לומר להורים שאני רוצה להתחיל? זהו.

תודה רבה לך.

סתם מישהו.

סתם מישהו חמוד.

לגבי שאלתך הראשונה- זה בהחלט לא צריך להדאיג אותך משום שפעמים
רבות חלק אחד בגוף שלנו מפותח יותר מחלק אחר. גם באיברים שאמורים
להיות סימטריים כמו- ידיים, רגליים, וכו.. יכולים להיות הבדלים.
אם אתה ימני- פעמים רבות יד ימין תהיה מפותחת יותר: אצבעות עבות
יותר, יותר שרירים, וכן- גם יותר שיערות. לגבי השאלה השניה-
אני לא חושבת שיש כזה דבר "גיל אידיאלי" להתחיל להתגלח. לדעתי
מה שקובע הוא לא הגיל, אלא התחושה האישית שלך. אם אתה מרגיש
לא בנוח עם זיפים שכבר צומחים, ייתכן שזהו השלב המתאים להתחיל
להתגלח. פשוט תיגש לאבא שלך (אתה יכול גם לאמא- תלוי עם מי נוח
לך יותר בנושא הזה( ותגיד לו ישירות שאתה מעוניין להתחיל להתגלח
ושואל מה דעתו. יכול להיות שהוא יבחן את עור פניך ויגיד לך שהעור
עדיין רגיש ויש להמתין כמה חודשים, ויכול להיות שהוא ישמח וילמד
אותך כבר עכשיו כיצד לעשות זאת בצורה טובה. בכל מקרה- שיהיה
לך בכיף ובהצלחה!

היי אור. יש לי בעיה כזאת: בזמן האחרון יש לי הרבה לחץ, משפחה,
חברים לימודים הרבה הרבה לחץ. ואני חושבת על מלא דברים. ויש
לי מין התקפים של סחרחורות-רעידות כאלה בראש רק בזמן האחרון,
ואמרו לי שזה קשור למצב הנפשי הנתון אני נמצאת בו. הציעו לי
תרפיה ואני לא רוצה ללכת. מה אפשר לעשות כדי להעלים את הסחרחורות
וממה זה נגרם? אשמח לקבל תשובה:(

היי חמודה.

לכולנו יש לפעמים תקופות לחוצות במיוחד. הלחץ הנפשי יכול להיגרם
כתוצאה מדרישות גבוהות מצד הלימודים, החברים והמשפחה, או כתוצאה
משינויי שאנו עוברים (כגון: מעבר דירה, מעבר לבית ספר חדש, או
תחילת עבודה חדשה(. וכמובן- כתוצאה מאירועים קשים בסביבה הקרובה
לנו. פעמים רבות לחץ נפשי מתבטא גם בצורה פיזית (גופנית(. את
מתארת רעידות- סחרחורות, שזו אפשרות לביטוי של לחץ. ישנן עוד
אפשרויות כמו: קשיי נשימה, חוסר תיאבון, כאב בטן, בחילה, כאב
ראש ולפעמים גם תחושת חרדה. למרות זאת- לא כל כאב גופני כמו
אלו המתוארים כאן, בהכרח נובע מלחץ נפשי. לפעמים יש סיבה רפואית
לתופעות הללו וחייבים לבדוק אותן לעומק. לכן אני מציעה לך דבר
ראשון- ללכת לרופא משפחה ולעבור בדיקות מקיפות (גם בדיקת דם(
כדי לוודא שמצבך הרפואי תקין. אם גילית שהכל בסדר איתך מבחינה
רפואית, אך התופעות שתיארת עדיין חוזרות, ייתכן שהן ביטוי של
מצב נפשי. ובמקרה כזה- מומלץ מאוד שתטפלי במצבך הנפשי, כדי להחזיר
לעצמך את הביטחון והשלווה שאת זקוקה להם. ישנן דרכים מופלאות
לטיפול בלחץ נפשי: אני מבינה שמשום מה את מתנגדת לפנות לכיוון
של טיפול נפשי או תרפיה. לדעתי טיפול מסוג זה יכול להועיל לך
מאוד, כפי שהוא מועיל להרבה אנשים ונערות בגילך, ואין לך מה
לחשוש ממנו או להתבייש בו! בכל זאת- אם את מעדיפה לחפש דרכים
אחרות, את יכולה לנסות להירשם לחוגים מסוימים שידועים ביכולת
שלהם להפחית לחץ, כגון: חוג יוגה, חוג מחול, מוסיקה, ספורט ,
ציור, או כל תחום אחר שמתאים לך. דבר אחרון- אחת השיטות הטובות
ביותר להפחית לחץ היא לחלוק את תחושותייך עם אדם קרוב. אני בהחלט
ממליצה לך לאזור אומץ ולספר על מה שעובר עלייך לאחד ההורים,
אחד האחים, או חברה טובה. מאחלת לך שיהיה לך בהצלחה וברוגע!

לאור היקרה

חברים שלי כל הזמן צוחקים עליי

כל פעם שאני משלים איתם הם עושים את זה שוב

אני צריך עזרה

ממני גיא

גיא חמוד.

חברים שלנו לפעמים יכולים להתנהג בצורה מרושעת, ואז הם לא ממש
נחשבים "חברים". פעמים רבות ילדים צוחקים על מישהו משום שלהם
עצמם אין מספיק ביטחון עצמי, והם רוצים להיות חזקים על חשבון
מישהו אחר. הילדים הללו הם ילדים אומללים ומסכנים שלא מבינים
שההתנהגות שלהם תוביל בסופו של דבר לכך שהם יישארו בודדים בלי
אף חבר מסביבם. גיא יקר- אני מציעה לך דבר ראשון להפסיק להיפגע
מהם, ולהתחיל להתעלם מהם ולהתרחק מהם. ברגע שהם צוחקים עליך
שוב פשוט תתן להם מבט מלא ברחמים ותראה להם שהם לא לרמה שלך.
הדבר השני שאני מציעה לך זה להתחיל לחפש חברים חדשים, בוגרים
יותר, שלא מרגישים צורך לפגוע באחרים כדי להרגיש טוב. אני בטוחה
שזה ייקח זמן, אבל בסופו של דבר תמצא חבים שראויים לך! בהצלחה!

הי אור

שמי הוא אניה, בת שתים עשרה.

לפני שנה בערך עברתי אונס. אני לא מצליחה להתגבר על זה כבר שנה
ואני בקושי יוצאת מהבית. לא סיפרתי להורים וניסיתי לא להראות
סימנים, אבל קשה לי להתגבר על זה בכל זאת.

מה עלי לעשות?

שלום אורוש!

קוראים לי לירון ואני בת שלוש עשרה ואנסו אותי לפני שבועיים
ועכשיו אני לא יודעת אם לספר את זה או לא, כי אם אני אספר את
זה לאחת החברות שלי היא תחשוב שאני עובדת עלייה או שהיא תצחק
עליי ולאמא שלי אני לא רוצה לספר כי היא גם תחשוב שאני עובדת
עלייה וגם היא תספר לאבא ותיקח את זה כבדיחה. בבקשה תעזרי לי...

אניה ולירון יקרות.

היי אור קוראים לי סיוון אני בת תשע-עשרה. אני חייבת שתעזרי
לי בבקשה אני כבר מיואשת. לפני שלושה חודשים חבר שלי עזב אותי,
זו היתה האהבה ראשונה שלי. זה היה משהו מאוד חזק. באותו שבוע
העבירו אותי תפקיד בבסיס למקום אחר, והחברות שהיו לי בבסיס שגם
נקשרתי מאוד גם הן לא היו איתי. הרגשתי ממש לבד הייתי שם במשך
שבועיים וכל יום רק בכיתי עד שהחזירו אותי לאיפה שהייתי כי לא
ויתרתי להם. אחרי חודשיים אבא שלי קיבל שני אירועים עכשיו הוא
מאושפז בבית חולים. אני כבר לא יכולה עם המצב של לקום בבוקר
ללכת לצבא אחר כך לבית חולים עד הלילה. אני חוזרת הביתה שפוכה
מעיפות הולכת לישון ואז בבוקר הכל מהתחלה, וככה זה כבר שבועיים
שלמים. לפעמים אני לא מסוגלת להתמודד עם זה ואני פשוט הולכת
ברחובות ומנסה למצוא את עצמי. אני כל הזמן בוכה, אני מרגישה
ממש לבד. וכאילו עם לא יתפסו אותי אני מרגישה כל הזמן שאני עומדת
ליפול. פתאום בבית כולם מתחילים לריב, יש מתח בין כולם, נכנסנו
לבעיה של כספים, כי אבא שלי כבר לא עובד חצי שנה, והגענו למצב
שאני התחלתי לשלם חובות, אני מתגעגעת כל כך לחבר שהיה לי הוא
תמיד היה עוזר לי במצבים קשים. שניפרדנו הוא רצה שננתק ממש את
הקשר. היה קשה לי עם זה אבל ניסתי. ושאני מרגישה ממש עצוב ושקשה
לי אני רוצה להתקשר, אני רק רוצה חיבוק ממנו, ושיעזור לי כי
אני מתמוטטת כבר. הבעיה זה שהוא לא רוצה להפגש איתי הוא אומר
שזה עושה לו לא טוב. עברו שלושה חודשים ועוד לא התגברתי עליו.
ואני כן יוצאת לבלות. ויוצאת עם בנים וכן מנסה לבנות קשר אבל
כל פעם זה חוזר לי שוב המחשבות עליו, אני מנסה לצאת מכל התסבוכת
הזאת. אבל זה לא עוזר לי. אני עדיין מתגעגעת אליו. ועכשיו בכלל
שהתחיל כל הסיפור הזה עם אבא שלי, אני כל הזמן מחפשת מישהו שיבין
אותי שיתמוך בי שעצוב לי, אבל אני לא מצליחה. וכל הזמן רק בוכה.
בכל תשע עשרה שנות חיי, אלה השלושה חודשים הכי רעים שעברתי בחיים.
ואני מרגישה שאני לא מצליחה להתמודד עם כל הלחץ הזה. בבקשה תעזרי
לי...

סיוון

סיוון יקרה.

הצטערתי לשמוע על התקופה הלא-פשוטה שאת עוברת. לפני שתקראי את
התשובה, אני ממליצה לך לבדוק את העידכון מתאריך

משום שלדעתי עניתי לך שם על השאלה בקשר לפרידה מהחבר שלך.
(אני לא בטוחה שזו את, קראת לעצמך נטלי? גם אם זו לא את, תקראי
את התשובה כי היא מופנית גם אלייך(. אני מבינה שמאז התווספו
לחייך אירועים מסובכים: אביך לא בקו הבריאות, מה שמכניס את המשפחה
למתח נפשי וכלכלי. את מוצאת את עצמך מתמודדת עם כל הכאב לבד,
וגעגועייך לחבר לשעבר רק מתגברים כתוצאה מכך. לפני הכל, אחזור
על מה שכתבתי לך במכתב הקודם: את מוכרחה להשתחרר מהתלות שלך
בחברך לשעבר. הבחור שהיה איתך ועזב, ככל הנראה לא ראוי לך משום
שהוא לא יודע להתמודד עם המורכבות שלך, ולא יודע להעריך ולהעריץ
אותך על היותך כזו. כמובן שזכותך להתגעגע לחיבוק חם ודאגה מצד
מישהו, אך אסור שהדמות שתעמוד לנגד עינייך תהיה זו של החבר שלך.
עלייך לצייר בדמיונך דמות חדשה, מעורפלת ולא מוכרת עדיין, של
בחור מקסים ואוהב שביום מן הימים יזכה באהבתך. יכול להיות שזה
יקרה עוד מעט, אך ייתכן שתאלצי להמתין זמן רב בסבלנות ובכאב
עד שתפגשי אותו. ובנוגע לבעיות המשפחתיות: אני מבינה שאת עדיין
חיילת ולכן אני מתארת לעצמי שכבר פנית למש"קית ת"ש או לקצין
שאחראי עלייך כדי לקבל הקלות וסיוע. אם עוד לא עשית זאת, אין
לך שום סיבה להתבייש ואני מציעה לך לפנות אליהם בהקדם האפשרי.
בנוסף- אם את מרגישה שאת על סף התמוטטות או שהכאב שלך בלתי נסבל,
זו זכותך המלאה לפנות לעזרה מקצועית. זו יכולה להיות פסיכולוגית
דרך הצבא או דרך קופת החולים שלך, או העובדת הסוציאלית של אזור
מגורייך. לפי מכתבך ניתן לראות שאת בחורה מאוד רגישה שמסוגלת
להתמודד עם מורכבות ולהבין את החיים בצורה בריאה. אך ייתכן שהאירועים
בתקופה הזו מקשים עלייך להתמודד לבד, וזה המקום לאזור אומץ ולפנות
לעזרה. סיוון מקסימה- החושך שאת נמצאת בו כעת לא יימשך לנצח.
יום יבוא והשמש תזרח עלייך, וגם על אהובך (שאת עדיין לא מכירה(.
אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, ושתהיי חזקה במיוחד עכשיו.
רק בריאות לאביך ולבני משפחתך.

שלום.

יש לי חבר כבר הרבה זמן בערך איזה שמונה חודש ואני בת חמש עשרה
כבר! ועוד לא היתנשקנו צרפתיתי ביכלל! ואני חושבת שזה מפריע
לו,ות'אמת גם לי אבל יש ליי בעיה אני לא יודעת להיתנשק ביגלל
זה אני לא מתנשקת איתו אני אפילו לא מנסה כי אני לא רוצה שיהיה
לי לא נעים אחכ' ממנו ואני לא יגיד לו שאנ'לא יודעת כי אחר כך
אם הוא ילך ויגיד לאחד החברים שלו או שלא יודעת למי ואח"כ ידברו
עליי לא רוצה ! מה אני יכולה לעשות!?

היי חמודה,

שלום אור יקרה. קוראים לי ענת. אני בת ארבע עשרה ויש לי בעיה
די רצינית. אשמח אם תענה לי מהר.

אני ילדה מאוד חברותית כלפי פנים, כלומר, לאנשים שאני מכירה
קשה לי לפתח ידידות, אבל לכאלו שלא מכירים אותי הרבה יותר קל
לי. יש לי מלא חברים מהאנטרנט. עם חלקם אפילו נפגשתי. יש לי
ידיד בן שבע עשרה וחצי. ואנחנו ידידים מאוד טובים. המצב שלו
לא טוב במיוחד. החברה שלו זרקה אותו לא מזמן כי היא מאוכזבת
ממנו. וההורים שלו מתנהגים אליו ממש לא יפה. הוא כל הזמן עצוב,
וכל הזמן רע לו והוא אומר לי שהוא רוצה למות. אני מאוד מפחדת
שהוא יעשה לעצמו משהו. מה כדאי לעשות?

ענת חמודה.

את מעלה בעיה שבני נוער רבים נתקלים בה- חבר טוב שמראה סימנים
של דיכאון. התשובה שלי מופנית לכל אותם בני נוער שאוהבים את
חבריהם ולא יודעים כיצד לסייע להם בכאבם. ענת יקרה, אני מבינה
שידיד שלך נמצא בתקופה מסובכת וכואבת בחייו, והוא מצא אצלך אוזן
קשבת לתחושותיו. כל הכבוד לך על הדאגה והאכפתיות כלפיו. הוא
זכה בידידות אמיתית עם מישהי רגישה וטובה. לא הבנתי האם את וידידך
נפגשים, או שאתם מתקשרים רק באינטרנט. בכל מקרה- העיקרון שצריך
להנחות אותך הוא היכולת להעביר לו שני מסרים: דבר ראשון- להעניק
לו את התחושה שמישהו באמת דואג לו ושהוא לא לבד. במקרה הזה-
המישהו הזה הוא את. אם את מכירה אנשים אחרים כמו חברים שלו או
אולי אחים שלו שבאמת אכפת להם ממנו- רצוי שתפני את תשומת ליבו
לכך שיש עוד אנשים שאוהבים ואותו ודואגים לו. דבר שני- משום
שידיד שלך נמצא במצב נפשי עדין, השיחות שלו איתך לא יכולות להיות
העוגן היחיד שהוא נשען עליו. עם כל האכפתיות והרגישות שלך כלפיו-
אסור לשניכם להיגרר למצב של תלות, שבו הידיד שלך תלוי בך ובתחושה
הטובה שאת מעניקה לו. מצב שבו ידיד שלך אומר לך משפט כמו "את
התקווה היחידה בחיים שלי", הוא מצב לא בריא ואולי אפילו מסוכן
מבחינה נפשית לשניכם. לכן את מוכרחה לנסות לכוון אותו לעבר טיפול
נפשי מקצועי. אפילו אם ידיד שלך יתנגד לרעיון בהתחלה, אני מאמינה
שבזכות האמון ששורר ביניכם הוא עשוי בסופו של דבר להקשיב לך
ולשקול את עצתך לעומק. אמרי לידיד שלך שיש היום שיטות מדהימות
לטיפול בכאב נפשי, ואם שיטת השיחה הטיפולית לא מתאימה לו, הוא
יכול לפנות לתרפיה מסוגים שונים. את יכולה לברר עם היועצת של
בית הספר שלך אודות סוגים שונים של תרפיה, ולחשוב מה מהם מתאים
לידידך. אם תאמיני בעצמך וביכולת שלך להעביר לו את שני המסרים
הללו, אני בטוחה שהסיוע שלך לידידך יהיה בעל משמעות. מאחלת לשניכם
בהצלחה ורק אושר.

שלום,

חברה טובה שלי חותכת את עצמה בידיים. בשנה שעברה היא התחילה
אבל היא הפסיקה. השנה היא חזרה לזה אני מאוד דואגת לה. היא כל
הזמן עצובה וחושבת מחשבות שליליות. היא מציירת ציורים של בנות
שמתאבדות ,קוראת ספרים בנושא. ואפילו כותבת קטעים על זה שהיא
בחיים לא תחזור להיות אותה ילדה שהיא הייתה. ושהיא מרגישה שזה
משתלט עליה ושהיא חלשה . להורים שלה יש יחסים מאוד רעים ואמא
שלה אפילו סיפרה לה שהם חשבו להתגרש אבל בגלל שהיא נולדה אז
הם ויתרו , ואז הם שוב רצו אבל אחיה נולד. היא מאוד עצובה כי
היא רצתה ללת ללמוד אומנות והיא ילדה מאוד כישרונית אבל זה היה
יקר מידיי להורים שלה. בזמן האחרון המצב שלה החמיר והיא יצאה
פעמיים באותו שבוע מהכיתה כדי לחתוך את עצמה בשירותים במשך יותר
משעה. אני מאוד דאגתי ויצאתי לחפש אותה אבל לא ידעתי מה אני
צריכה לעשות. אני דיברתי איתה ואמרתי לה שהיא צריכה ללכת לטיפול
ושזה יעזור לה אבל היא לא מוכנה. אמרתי לה שאני יודעת שהיא רוצה
להפסיק ולחזור לעצמה ולהנות והיא אמרה שאני צודקת . אבל פתאום
היא אמרה זה הבעיות שלי וזה לא קשור אלייך אמרתי לה שאני אוהבת
אותה וזה קשור אלי . כשאמרתי לה שהחברות שואלות עליה היא התפלאה.
אני לא רוצה לדבר עם המורה כי היא תתעצבן והיא תפגע בעצמה יותר
זה היה כבר ככה . אני רוצה שזה יבוא ממנה ואני לא יודעת מה לעשות.
בבקשה ממך תעזרי לי בדחיפות תודה. אלמונית.

אלמונית יקרה.

כל הכבוד לך על הדאגה לחברתך. אני שמחה בשביל חברתך שהיא זכתה
במישהי כמוך. עצוב לשמוע על הסבל שחברתך עוברת. לפני שתמשיכי
לקרוא, אני ממליצה שתקראי את התשובה שמופיעה כאן לפני השאלה
שלך, ואת התשובה לשאלה שמופיעה כאן מיד אחרי השאלה שלך, משום
שהן עוסקות בנושאים שהעלית ויכולות לסייע גם לך. וכעת לבעייתה
של חברתך: עושה רושם שהיא נמצאת בשלב כלשהו של דיכאון, וייתכן
מאוד שזה כבר שלב מסוכן. לכן, במקרה שלך, את נושאת באחריות כלפיה
וכלפי החיים שלה. אם חברתך מביעה שאיפות רציניות של התאבדות,
את בתור חברה שלה מוכרחה לדווח לגורם מקצועי שמוסמך ויודע לטפל
במצבים מורכבים כאלה. אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים, עובדים סוציאליים,
או מטפלים, הם אלו שמוסמכים לטפל בנפשה של חברתך.אני יודעת שזה
קשה, ללכת ל"גורם מקצועי", שהוא בדרך כלל איש או אישה שאתן לא
מכירות, ולסמוך עליהם שידעו לטפל בעדינות ובזהירות בנפש הפצועה
של חברתך.. אבל למען האמת זוהי הברירה היחידה. האנשים הללו בחרו
במקצוע הזה משום שהם מעוניינים להעניק לבני אדם אחרים חום, אהבה,
ועזרה אמיתית כיצד להתגבר על משברים שפוקדים אותם. עזרה אמיתית
לא תמיד יכולה לבוא רק מחברים או הורים, אלא מאנשים שלמדו שנים
רבות את הנושא, כדי להצליח לעזור למטופלים להוציא את עצמם מהחור
השחור שהם נמצאים בו. אני מספרת לך את כל זה משום שהבנתי ממכתבך
שחברתך מתנגדת לעזרה מקצועית, ואני בהחלט מבינה את חששותיה.
אבל במצב חמור כשלה, היא מוכרחה לנסות טיפול נפשי. אם טיפול
אחד לא מצליח, שתנסה אחר. אם איש מקצוע אחד אינו מצליח לגעת
בליבה, שתחפש אחר עד שתמצא. זה לא קל, אבל זה הכרחי. לכן עומדות
בפנייך שתי אפשרויות: דבר ראשון, תנסי לשכנע את חברתך בחשיבות
הטיפול. את יכולה גם להראות לה את המכתב שכתבת כאן. אם היא ממשיכה
להתנגד, אין לך ברירה אלא לפעול "מאחורי הגב שלה" ולפנות בעצמך
למישהו חיצוני. את יכולה גם לפנות למורה שאת סומכת עליה כדי
שתעזור לך לתווך בין חברתך לבין גורם מקצועי. אל תחששי. את עושה
זאת מתוך דאגה ואהבה אמיתית לחברתך, וזה גם מה שתמשיכי לומר
לה גם כאשר היא תכעס עלייך. אני מעריכה את מאמצייך לעזור לה,
ומאחלת לך ולחברתך רק טוב.

אני בת שלוש עשרה בכיתה ז ואני לא בטוחה שתוכלי לעזור לי אבל...

לפני חמש שנים עברנו פיגוע. ההורים שלי ואח שלי הגדול נפצעו
ואח שלי שהוא עכשיו בן חמש עשרה נשאר בבית. לפני בערך חצי שנה
משהוא התחיל להשתבש. אח שלי שתמיד הגן עלי והתייחס עלי יפה התחיל
להיות אלים ולהרביץ לי גם ההורים שלי לא הבינו מה עובר אליו
אחרי כמעט שבוע זה החמיר והפך להיות בלתי נסבל. בהתחלה לא הבנתי
למה אבל אחרי כמה זמן ההורים שלי כעסו עלי כשהייתי צועקת אליו
אחרי כמה שבועות כאלה וכמה שיחות לא ברורות של אמא שלי בטלפון
גיליתי למה. אח שלי חולה הוא רואה אנשים ויש לו חרדות והוא בדיכאון
ואת כל הלחץ הזה הוא שפך עלי. הוא התחיל ללכת לפסיכולוג ולקבל
כל מני כדורים המצב נראה כאילו הוא הולך ומשתפר. אבל אז הוא
שוב פעם נהיה אלים והתנהג באופן מוזר עד שיום אחד כשאני ישנתי
הוא ברח וניסה להתאבד אבל הצליח לעצור את עצמו ברגע האחרון ורץ
הביתה בוכה. מאותו יום הבית שלנו לא ממש מתפקד. אח שלי נמצא
בבית חולים לבריאות הנפש ולא ממש עומד לצאת ובבית אמא שלי כל
הזמן לחוצה וכשהוא חוזר לשבת. יש את הקטעים שלו של הבכי בלילה
והכעס הדיכאון ובכלל איך שהוא נראה. מאז התחלתי לרדת בלימודים
ולהיכנס לדיכאון שלושה ימים לא יצאתי מהבית כי פשוט ישבתי במיטה
וחשבתי. היה לי כבר כמה פעמים החלטות של לקפוץ מהצוק או דברים
כאלה וחברה שלי שכנעה אותי וזה רק הולך ומחמיר. אני כבר לא חושבת
אל שום דבר אחר חוץ מזה אני ילדה ממש מקובלת ואף אחד לא מבין
מה עובר עליי. הם חושבים שזה ממש לא ביג דיל שאח שלך בבית חולים
אבל הם לא יודעים איזה לחץ יש לנו בבית. כבר כמה פעמים חשבתי
פשוט לברוח ואפילו עכשיו יש לי מחשבות כאלה. אני רוצה שתעזרי
לי לצאת מהדיכאון ועם אמא שלי כבר דיברתי אבל זה לא עזר היא
גם די לחוצה.

חסויה

חסויה יקרה.

נדהמתי לגלות עם כמה דברים כואבים נערה בגילך נאלצת להתמודד.
עצוב לשמוע על הסבל הרב שעובר על אחיך, והמתח ששורר בבית שלך
בעקבות זאת. משפחתך עברה זעזוע גדול בעקבות טראומה של פיגוע,
ואחיך פיתח מצוקה נפשית שהתדרדרה להפרעה ממשית. אני מעריכה את
היכולת שלך לסלוח לאחיך על האלימות שלו כלפייך, ועל ההבנה שהדברים
אינם בשליטתו. את אוהבת את אחיך וקשה לך לראות אותו סובל. גם
אימך מגיבה באופן טבעי למצב ונעשית לחוצה ומתוחה. כתוצאה מכך
את אוגרת בפנים המון כאב, ומרגישה שהדרך היחידה להתמודד איתו
זה לברוח ממנו. חסויה מקסימה- התחושות שאת מתארת של רצון לברוח
או לסיים את החיים בקפיצה מצוק, הן תחושות טבעיות ומותר לך לחוש
אותן. למרות זאת- ברור לי ממכתבך שאת לא באמת מתכוונת לברוח
או לקפוץ מצוק, ושאת מודעת לכך שבריחה היא לא התמודדות, אלא
בדיוק להיפך. כשאנו חשים כאב בלתי נסבל, לפעמים אנחנו לא מאמינים
ביכולת שלנו להתמודד איתו. להתמודד פירושו- להסתכל לכאב בעיניים,
להבין אותו, לנסות לראות איך אנחנו ממשיכים בחיינו ומאמינים
שיום אחד יהיה טוב יותר. הרצון לברוח הוא טבעי, משום שלפעמים
כל כך כואב שכל מה שאנחנו רוצים זה להפסיק את הכאב בכל מחיר.
חסויה יקרה- חשוב שתזהי את הפעמים שבהן את מרגישה צורך לברוח,
ואז בדיוק ברגעים הללו תחליטי שאת מתמודדת. את עושה רושם של
נערה חזקה שיודעת על החיים הרבה יותר מרוב הנערות בגילה. משום
כך- אני מאמינה שהתקופה הקשה בחייך עשויה להפוך אותך ואת משפחתך
לחזקים יותר ומלוכדים יותר. אבל, חשוב לשים לב למה שעובר על
כל אחד ואחד מכם באופן אישי, ובמקרה הצורך- להיעזר בסיוע מקצועי.
ייתכן שמה שעשוי להועיל לך זו שיחה קבועה עם יועצת, פסיכולוגית
או עובדת סוציאלית, או אולי תרפיה מסוג אחר. ייתכן שמשפחתך זקוקה
למסגרת של שיחות משפחתיות בנוכחות איש מקצוע. כשהחיים מביאים
אותנו למקומות קשים וכואבים, חשוב שנדע לקבל עזרה, ושנדע גם
היכן לקבל אותה. אני שולחת לך חיבוק ומאחלת לך שהעצב יפנה את
מקומו לשמחה ולתקווה אמיתית. את ראויה לזה.

אור יקרתנו,

גם שאנחנו לא מכירות אותך היינו רוצות להכיר אותך... אנחנו מאוד
מאוד מאוד מעריכות את מה שאת עושה וחושבות שזאת עבודת קודש-ככה
להקדיש מזמנך ולעזור לילדים גם כשאת לא מקבלת דבר בתמורה, תשובותייך
מקרינות את טוב הלב שלך ואת חשיבות הרבה של בעיות האחרים, תמשיכי
לעזור כי את לא יודעת מה זה נותן לילדים שקוראים את זה.

כל הכבוד לך, ישר דרך

נוי וענב הגאות בך :]

נ.ב- תגובתנו באה מכל הלב

נוי וענב היקרות. (ולכל שאר הכותבים המקסימים ששולחים לי תגובות
מעודדות שלא פירסמתי כאן( אין לכן מושג כמה חשוב לי לקבל תגובה
כמו שלכן. זה מעודד אותי להמשיך לנסות לעזור לכל קוראי המדור,
למרות הקשיים. תודה לכם.

שלום אור.

עוד יומיים אני אהיה בת שבע עשרה ועד עכשיו לא הצלחתי למצוא
לעצמי חיים של שלווה ושקט נפשי. כל פעם שאני שמחה עופפת אותי
תחושה של: מה את סתומה? יש לך כל כך הרבה בעיות ואת חתיכת חרא
ועכשיו שמחה? זה מה שאני מרגישה כל פעם שאני שמחה וא כשהתחושה
הזאת עוטפת אותי אני מרגישה רע.

יש לי הרבה בעיות: אני בת שבע עשרה ובכיתה י למרות שאני אמורה
להיות בכיתה יא. כשאנשים מגלים את זה הם עושים לי פרצופים ונבהלים.
ואותי זה מטריף ומעליב: מה אני יכולה לעשות אם השאירו אותי שנה
נוספת בגן? אני בת שבע עשרה והחזה שלי עוד לא הצליח לגדול. הוא
עד כדי כך קטן שכל פעם שאני הולכת להתקלח אני נגעלת מעצמי. אל
תגידי לי לאהוב את הגוף שלי איך שהוא כי אני לא מסוגלת לעשות
את זה, כבר ניסיתי. ואל תגידי לי להגדיל אותו, כי אין לי כסף
ואני לא רוצה להיות כל החיים עם סיליקון.

אין לי חברים וחברות, ואני לא מבינה למה... אין לי אפילו חברה
אחת טובה והבנות שאיתן אני מסתובבת הן חברות רק בביה"ס - הן
אף פעם לא מתקשרות אלי, לא מזמינות אותי לצאת בסופי שבוע איתן
וגם אף פעם לא מזמינות אותי למסיבות שהן מארגנות. אולי כל זה
קורה כי ההתנהגות שלי בלתי נאותה? אני בת שבע עשרה והכי גדולה
שם מכולם, ומתנהגת כמו ילדה בת שש. את זה אני כבר לא אפרט כי
זה הרבה לכתוב אני מניחה שאת מבינה אותי. אין לי חבר ועד עכשיו
לא היה לי. לכולם כבר היו ולי לא היו בכלל. אני עד כדי כך מגעילה,
דוחה, ותינוקית שהם לא שמים עלי. אני הרוסה ולא מצליחה לפתור
את הבעיות שלי. אני חייה חיי קנאה וקיפוח ואין לי מישהו שיבין
אותי. אני אומרת לכולם שטויות ושאני חרא ואני רואה הכל דרך משקפיים
כהים. תאמיני לי, אור, אני לא נהנית מזה! אני רוצה גם חיים נורמלים,
למרות שאני הכי גדולה מכל מי שאני פוגשת אותו. אני רוצה גם להיות
מקובלת יותר חברתית, לא רוצה אלף חברות אני רוצה חברה אחת טובה
שאפילו את זה אין לי. אני רוצה להכיר אנשים חדשים בלי התנהג
כמו מפגרת, אבל ההתנהגות שלי הורסת הכל. בבקשה תעזרי לי! אני
עצובה, בודדה ומקופחת.

האם כדאי לי להמשיך לחיות ככה?

מקווה לעזרה: דניאל

דניאל מקסימה.

היי אור.

קודם כל רציתי להגיד לך כל הכבוד שאת עוזרת ככה לילדים במצוקה.
יש לי בעיה, אני בת אחד עשרה (עוד שבועיים יש לי בת מצווה( ואני
די נמוכה לגילי. עכשיו הבעיה היא שכולם יורדים עליי ומציקים
לי. ואני מקבלת זריקות לגדילה. וזה עוזר מאוד. ויורדים עליי
וצוחקים ולועגים וגם מרביצים לי תמיד.(לא בבית, בביה"ס!!!!(
ויש לי חברה שתמיד שואלת אותי עם אני מקבלת זריקות ואני לא עונה
לה כי אני לא מרגישה בנוח לדבר על זה בפני אף אחד! בבקשה תעזרי
לי, הילדים תמיד מציקים לי וקראים לי דרדסית או גמדה וזה מציק
לי ומעצבן נורא ואני גם בוכה בגלל זה!

אשמח אם תעזרי לי...

ליאן.

היי ליאן חמודה!

היי אור,

מישהי מהכיתה שלי (ח'( עברה אונס לפני חודשיים. היא ממש לא בקשר
עם ההורים שלה ובד"כ אין להם מושג מה עובר עליה. למרות זאת-
היא סיפרה למורה שלנו חלק- רק שהיא עברה התעללות, והמורה הבינה
שהיא לא בקשר טוב עם ההורים, אז היא בעצמה שלחה אותה לפסיכולוגית,
ודואגת לה, אבל החיים שלה יותר מורכבים. גם אני לא יודעת עליה
הכל, יש דברים שהיא לא סיפרה לי עליהם, אבל אני בין הבנות היחידות
שהיא סיפרה להן. היא אומרת שהפסיכולוגית לא עוזרת לה, אבל אני
לא בטוחה שזה נכון. באופן יחסי היא התגברה בצורה מדהימה, אבל
היא מטבעה ילדה קצת סגורה, ואני לא בטוחה שהיא מספרת הכל .כשאני
חושבת על זה, נראה לי שסיפרתי לך הכל בעיקר כדי לפרוק מהלב,
אבל אני גם רוצה לשאול אותך- מה לעשות כשהיא מתייעצת איתי? מה
להגיד לה? מה יכול לעזור לה להתמודד? אני אף פעם לא יודעת מה
זה בסדר שאשאל, ומה לא כדאי להגיד... אני בטוחה שאני לא יכולה
להבין אפילו קצת מהדבר הנורא שהיא עברה, אבל אם יש משהו שאני
יכולה לעשות כדי להקל עליה- חשוב לי לדעת.

תודה רבה!

תומר.

תומר נפלאה.

כל כך עצוב לי לשמוע על הכאב שחברתך נאלצת להתמודד איתו. אונס
הוא אחד הפשעים החמורים ביותר שאדם יכול לבצע כלפי אדם אחר,
ולצערנו הוא נפוץ בחברה שלנו הרבה יותר ממה שנדמה לנו. שמחתי
לגלות שני דברים: דבר ראשון שחברתך כבר נמצאת בתהליך של טיפול
נפשי, ושלטענתך היא מתגברת בצורה מדהימה. דבר שני, שחברתך זכתה
שתהיה לה מישהי כמוך, שדואגת לה ומעוניינת להיות שותפה לכאב
שלה למרות שזה מאוד לא פשוט. תומר מקסימה, חשוב שתדעי שהתפקיד
שלך בסיפור של חברתך הוא חשוב ביותר, למרות שלא על הכל את תוכלי
להשפיע. כלומר- בסופו של דבר ההחלטה של חברתך האם לעזור לעצמה
או לא תלויה אך ורק בה. את יכולה להיות שם בשביל לתת לה תקווה,
ולהראות לה שיש לה סיכוי לזכות באושר פנימי וביציבות נפשית.
את שואלת כיצד להתנהג איתה ומה להגיד לה. ובכן- כפי שציינתי
בתשובה הקודמת שמופיעה כאן לפנייך, חשוב שתעבירי לה את שני המסרים
שדיברתי עליהם. דבר נוסף- מקרה של אונס הוא מקרה מאוד עדין מבחינה
נפשית. חברתך עברה גהינום שאיש מאיתנו לא יוכל להבין, והצלקת
תלווה אותה כל חייה, גם אם היא תצליח להתגבר. לכן, ישנן דרכים
מסוימות של תגובה או התנהגות כלפי חברתך, שאולי עלולות להקשות
עליה, ולכן חשוב שתהיי מודעת אליהן. למשל- חשוב שלעולם אל תפעילי
לחץ על חברתך לחשוף בפנייך את פרטי האונס, גם אם הדבר חשוב עבורך
כדי להבין את מצבה. אם חברתך תחליט לעשות זאת, זה חייב להיות
מיוזמתה ולא כתוצאה מתחושה שלה שאת מצפה לכך ועלולה להתאכזב
ממנה אם לא תעשה זאת. דבר שני- ההתקדמות שלה בקשר עם בנים או
אנשים בכלל (גם בנות( עשויה להיות איטית ומלאת חששות. חשוב שמצד
אחד תעזרי לה לפתח ביטחון מחודש באנשים ובעולם סביבה, להבין
שישנם בחורים נפלאים שלעולם לא ירצו לפגוע בה, ושיום אחד היא
תזכה לאהוב ולהיות נאהבת על ידי בחור כזה. אבל מצד שני- גם כאן,
ההתקדמות צריכה להיעשות בקצב שלה, ולא מתוך לחץ שמופעל עליה.
תומר יקרה- אני ממליצה לך בחום להמשיך לברר על נושא ההתמודדות
עם אונס, כדי לגלות דרכים טובות יותר לסייע לחברתך. את יכולה
לקרוא ספרים או כתבות אינטרנט בנושא, או אפילו להיפגש לשיחה
עם אשת מקצוע שתדריך אותך. אני בטוחה שהבנה גדולה יותר של הנושא
תקל גם עלייך, וגם תוסיף לקשר שלך עם חברתך. מאחלת לך בהצלחה
ושתמשיכי במסירות ובנאמנות שלך כלפי חברתך.

אור מקסימה!

לפני הבעיות שלי.
רציתי להגיד לך שאת עושה עבודה מעולה את עוזרת לכל כך הרבה אנשים.
ואת אף פעם לא מחסירה פרטים בתשובותיך.
אני רוצה להגיד לך תודה בשם כולם.

אוקיי .אז קוראים לי אלונה ואני בת שלוש עשרה.
הרבה אנשים אומרים לי שאני ילדה מיוחדת, משהו יוצא דופן.
וגם אני מרגישה ככה.אני חושבת שיש לי נקודת מבט שונה על החיים מאשר לאנשים אחרים.
אני כותבת הרבה ואני אפילו שוקלת לפרסם את מה שאני כותבת.
אני מציירת ושרה (יש לי להקה( ואני גם כותבת שירים.
אומנות זה כל החיים שלי!
זה מאוד עוזר לי להביע את רגשותיי.
וכשאני במצברוח רע מאוד אני עושה את אחד מהדברים האלה וזה נותן לי הרגשה של הקלה!
אבל� יש הרבה בעיות שלא נפתרות בצורה הזאת למרות שאני ממש מנסה לפתור אותן.
אני מאמינה שהזמן זה התרופה הכי טובה.
ובסופו של דבר הכל עובר.
עד שעשיתי את זה:

יש ילד אחד שהוא גדול ממני בשנה, ואני פשוט ראיתי אותו ואני לא ידעתי עליו כלום
ואני הרגשתי משהו שבחיים לא הרגשתי! אני לא רציתי אותו ישר לעצמי (מה שנקרא "נדלקתי" עליו.(
אני פשוט רציתי להתקרב אליו ולהכיר אותו...פשוט לדבר איתו...שידע שאני קיימת...
ושיידע שאני לא סתם ילדה שרואים ברחוב. ההרגשה הזאת תוקפת אותי כבר תקופה ארוכה מאוד.
ואני לא יודעת מה לעשות!עכשיו כבר סופשנה והוא עולה לכיתה ט'.
בסופו של דבר אני לא יכולה לעצור את החיים שלי בשבילו.
אבל כל המצב הזה נורא מעיק עלי! פעם אחת כשמשפחתי לא הייתה בבית אני נכנסתי למצב של דיכאון עמוק מאוד. ולקחתי סכין וחרטתי על עצמי ירד לי הרבה דם.
ועכשיו יש לי צלקת תאמיני או לא.
אבל זה דיי עזר, זה גרם לי לשכוח את הכאב הנפשי וזה עבר להיות כאב פיזי. לכמה רגעים.
אומרים שמי שפוצע את עצמו "מתמכר" לזה ולהרגשה הזאת.
לפעמים אני גם מרגישה ככה אבל אני מתאפקת לא לעשות כלום ולא לפצוע את עצמי!
אני עדיין מרגישה ככה כלפיי אותו ילד.. ואולי אפילו יותר.
חברה שלי אמרה לי שהיא תדבר איתו. אבל אני נורא פוחדת שזה לא יצליח!
אני מתחננת בפנייך!
תעני לי למכתב הזה אין לך מושג כמה זה חשוב לי!

(מצטערת שזה יצא כלכך ארוך(

באהבה ענקית

אלונה!

אלונה מקסימה.

שלום אור, קוראים לי קורל (שם בדוי(

אני חייבת בבקשה שתעני לי על זה. זה ישמע אולי מצחיק אבל אני כל יום בוכה בגלל זה.
ניסינו טיפולים פסיכולוגים, דיברתי וניסיתי להאמין בעצמי (ודי הצלחתי עד רגע האמת(, היתי
במצבים קשים שהייתי חייבת לעבור את זה אבל אני לא יכולה! זה מתחיל להישמע מוגזם וכבר חסר אמינות!
אם אני יודעת שאני צריכה לעבור על זה אני בוכה וצמה שבוע לפני ואז שבוע אחרי. הדבר הנורא הזה בשבילי הוא לעבור בדיקת דם.
כשהייתי קטנה הייתה אחות בקופת חולים שעשתה לי בדיקה ממש כואבת והייתי בת שש בערך. אח"כ חשבתי שאולי התגברתי על זה והלכתי
בגיל תשע לעשות שוב בדיקת דם בגלל משהו- התווכחתי עם רופאים ואחיות עד שהושיבו אותי ועשו לי בכוח כי הייתי קטנה וחלשה עדין.
עכשיו, לפני כחודש הלכתי לבדיקת דם. פשוט לא הייתי מודעת למה שעשיתי שם! הלכתי עם שני הורי בכיתי בכל ביה"ח אפילו שידעתי
שהבדיקה הזאת חשובה לחיים שלי- לא עזר לי להתגבר על זה.
אני הפכתי שם הכל וברחתי. לא ידעו מה לעשות איתי ושיחררו אותי לבית. כל פעם שרק מזכירים בשיעור או שאני חושבת על בדיקת דם אני מתחילה לבכות
היסטרי. בכלל אחרי הבדיקה שברחתי ממנה- אמרתי איזה טיפשה היתי והלכתי לעשות שוב- וגם אז ברחתי! אני חסרת עצות! אני נגעלת מפחדת ומרגישה חלשה
בכל מה שקשור לורידים (ממדות, או דם ממקומות אחרים בגוף חוץ מבידים- אני לא נגעלת בכלל!( בקיצור אני צריכה לעבור עוד בדיקת דם בזמן הקרוב
עקב העובדה שאני חולה כבר שבועיים ועשו לי צילומים של רנטגן ובדיקות אחרות. עכשיו רותים ללכת על בדיקת דם. אני בוכה ומאיימת להתאבד אפילו אבל
צוחקים על זה ואני בעצמי גם יודעת שאני לא אעשה את זה כי אני אוהבת תחיים שלי (כשדברים רפואים לא מעורבים בהם!( בקיצור, סליחה על המכתב הארוך. אני כל יום בוכה וזה
מוזר כי אני בת שלוש עשרה ולא בת חמש אבל אני לא יודעת מה לעשות. ולא יודעת אני גם אם תיקראי ותעני לי על זה כי אין שום מכתב שכתבת על פיתרון לבעיות שנובעות מרופאים ובדיקות דם (אין לי פחד מזריקות רק מבדיקות דם מהורידים - שקלתי לעשות בדיקת דם מהאצבע ואני חושבת אולי תוכלי לתת לי מידע על זה כי על פחד אני אתגבר ועל כאב שקשור בבדיקת דם ממקום אחר בגוף שהוא לא יד.
תודה ענקית מראש. אני לא מצליחה לעבור תבדיקה ואובדת עצות! עזרי לי!

קורל חמודה.